ניסים אלהרר ז''ל

קורות חיים

ניסים, בן אליס ויוסף, נולד בי' בכסלו תשכ"ד (26.11.1963) בפרדס חנה. הבן השני במשפחה לאחר אחיו הבכור אברהם. אחריו נולדו אחיו הצעירים: חיים, אריק, יובל ואתי. כשהיה בן שנתיים עברה משפחתו לקריית ים ושם הוא גדל והתחנך.

ניסים גדל בבית חם, אוהב ותומך והיה קשור מאוד למשפחתו האוהבת. הוא למד בבית הספר היסודי "זבולון" בקריית ים. תקופת חטיבת הביניים והתיכון עברו עליו בתיכון "רודמן", אותו סיים בהצלחה במגמת מכניקת ואקום, לאחר שעמד בבחינות הבגרות ב- 1982. בעת לימודיו ניסים היה פעיל בנבחרות הספורט של בית הספר ובנבחרת הכדורסל של הפועל קריית חיים.

מכיתה ז' היה ניסים חניך בתנועת הנוער "המחנות העולים", עבר קורס מד"צים (מדריכים צעירים) והיה מדריך בתנועה במשך שנתיים. ניסים המשיך עם תנועת הנוער לגרעין הנח"ל, והקיבוץ המאמץ היה קיבוץ אל רום ברמת הגולן.

בין השנים 1982 ל- 1985 הוא שירת בצה"ל. טירונות עבר במחנה 80 במשך חצי שנה עם כל חבריו מהנח"ל. במסגרת הטירונות עברו אימונים שונים, ותפקידו של ניסים היה מא"גיסט (מפעיל מקלע אחיד גדודי). לאחר הטירונות עברו להיאחזות נח"ל "יבוק" בבקעת הירדן. בהיאחזות (מעין קיבוץ קטן) חיו ועסקו בגידול אספסת בירדן, טיפול במשק חי ובמקביל שמרו על קו הגבול בבקעה. לאחר התקופה בהיאחזות הצטרף לנח"ל מוצנח, והיה צנחן בחטיבה 35. במסגרת שירותו הצבאי היה ניסים גם בלבנון, בגזרה המזרחית.

לאחר שחרורו מצה"ל המשיך לחיות מספר חודשים בקיבוץ אל רום. אחרי שלמד לימודי ערב במכללת "אורט ביאליק" וסיים כהנדסאי מכונות החל ניסים לעבוד במוסך הדיזלים של רכבת ישראל בחיפה, סמוך לים.

בתאריך 31.5.1989 נשא ניסים לאישה את אורלי באולמי "רון" בחיפה, לאחר עשר שנות חברות. "מגיל 15 היינו ביחד", מספרת אורלי, "ויחדיו עברנו את כל תקופת הבגרות: פעילות בתנועת הנוער 'המחנות העולים', יציאה לטיולים, מבחני הבגרות ותחילת השירות הצבאי. לאחר שנתיים של נישואים נולדה בתנו הבכורה, נועה. אירוע מרגש ביותר שהפך אותנו מזוג צעיר נטול דאגות ואחריות להורים אחראים ואוהבים. כעבור שנתיים וחצי נולד הבן נדב, ואחרי שלוש שנים נוספות נולד הילד השלישי, דור. עם כל לידת ילד גדלה האחריות והדאגה, אך גם הלב מתרחב ויש הרבה אהבה וסיפוק בגידול הילדים".

ניסים היה בעל ואבא אוהב שהוא גם חבר. את כל זמנו ומרצו השקיע באישה ובילדים, הם היו תמיד במחשבתו ובראש סדר העדיפויות. ניסים היה שותף מלא בגידול ובחינוך הילדים. היה מבלה בחיק המשפחה כל רגע פנוי: טיולי טבע בשבתות, הטסת טיסנים עם דור ונדב, משחק עמם כדורסל בחצר, ויוצא לסיבוב קניות בקניונים עם נועה.

מספרת אורלי: "בקיץ 2005, בדיוק שנה לפני מותו, נסענו לטיול ראשון עם הילדים לחו"ל, לתאילנד. טיול בן 16 ימים שלא יישכח ולא יימחה מזכרוננו. ניסים הוביל אותנו בבטחה ברחובות בנגקוק, צ'אנג מאי ופוקט ולא הפסיק לפנק את כולנו. ניסים היה אדם שמח ומאושר והקרין זאת בבית ובכל מקום אליו הגיע. החיוך היה חלק בלתי נפרד ממנו ותמיד בת צחוק ליוותה את דיבורו ומעשיו".

ניסים היה אדם יצירתי בעל ידי זהב. במו ידיו בנה את ביתו בקריית אתא: עיצב, צבע, ביצע עבודות נגרות ועבודות מסגרות וכל עבודה אחרת, והכול במקצועיות רבה ובאהבה רבה. כיום כל פינה בבית משמשת זיכרון ממנו.

בשנת 2004 החל להתעניין בענף הטיסנות תוך שהוא "גורר" איתו את הבנים נדב ודור. ניסים רכש ידע בתחום באופן עצמאי ובנה לו מיני-בית מלאכה, שם הרכיבו טיסנים, תיקנו ושיפצו אותם. מדי שבת היה יוצא להטיס טיסנים עם נדב ודור.

ניסים היה ספורטאי מצטיין. בנערותו היה שחקן בנבחרת הכדורסל של הפועל קריית חיים ובנבחרות הספורט של בית הספר והגיע להישגים מרשימים. בבגרותו נהג לרוץ שלוש פעמים בשבוע בטיילת של גבעת טל, מקום מגוריו.

בשנת 1996 נפטר אביו של ניסים מדום לב. ניסים, למרות שלא היה הבכור, נטל את האחריות והיה עמוד התווך של המשפחה. עד ליום מותו דאג לאימו ולאחיו. אחיו פנו אליו בכל שאלה, בקשת עזרה וייעוץ וניסים תמיד ידע לתת תשובה, מענה ותמיכה לכל אחד ואחד.

ביום ראשון כ' בתמוז תשס"ו (16.07.2006), ארבעה ימים מתחילת מלחמת לבנון השנייה, ניסים יצא כהרגלו לעבודתו במוסך רכבת ישראל. בשעה 5:45 עוד הספיק לדבר עם דור שהתעורר ולומר לו שיחזור לישון כי עדיין מוקדם.

מספרת אורלי: "בשעה 9:07 שוחחנו בטלפון ומסרתי לו כי הילדים לבד בבית וכי דור קצת חושש, כי ערב קודם נורו מספר קטיושות מלבנון לעבר נהריה וחיפה. ניסים ניגש למנהל המוסך ואמר לו כי הוא נוסע מיד לילדים, ליבו לא נותן לו להשאיר אותם לבד.

בשעה 9:15 שמעתי וראיתי ממשרדי בחיפה שתי קטיושות נוחתות בים וקטיושה שלישית נוחתת על אזור המוסכים. לרגע לא עלה בדעתי כי זה באזור המוסך של הרכבת. ניסיתי ליצור עמו קשר טלפוני, אך נמסר לי כי אין סיכוי כי כל הקווים קרסו. ברגע שגם הוא לא יצר עמי קשר ידעתי כי משהו רע קרה. שום קריסת טלפונים לא הייתה מונעת מניסים לאותת לי שהוא בסדר.

בדיעבד מסתבר כי גם במוסך הרכבת שמעו את שתי הקטיושות הראשונות. חבריו מספרים כי ניסים יצא ממשרדו במהירות, ובמקום לרוץ למרחב המוגן רץ לעבר התעלה בה עבדו חבריו וצעק לעברם להגיע מיד למקלט כי נורו טילים. אך הם לא הספיקו. השיג אותם הטיל השלישי והרצחני שנשלח מלבנון, שנחת על גג המוסך ומאות הכדוריות שנורו ממנו הרגו את ניסים ואת שבעה חבריו".

ניסים היה בן 42 במותו. הוא הובא למנוחות בכ"א בתמוז, יום השנה העשירי למות אביו, בבית העלמין בצור שלום, חלקת קריית ים. הותיר אישה, בת ושני בנים, אם, ארבעה אחים ואחות.

"ביום שבת 15.7.2006, ערב לפני מותו", כתבה אורלי, "השתולל ניסים בבריכה בחצר הבית עם הילדים. קולות הצחוק וההנאה מערב זה עדיין מלווים אותנו. בהמשך אותו ערב ישב עם נדב ויחדיו קראו ושיננו את הפרשה שנדב היה אמור לקרוא בעלייה לתורה, בהגיעו למצוות.

ניסים לא הספיק לשמוע ולראות את נדב בעלייה לתורה לבר המצווה. הנחת התפילין הייתה בכותל המערבי בעיצומה של המלחמה, שלושה שבועות לאחר שניסים נהרג. העלייה לתורה הייתה בבית הכנסת בו נהגו ניסים ואביו להתפלל, בקריית ים. יומיים קודם לכן נחת טיל בחצר בית הכנסת, אך גם אירוע זה לא מנע את העלייה לתורה של נדב.

קיים קושי רב להמשיך את החיים ללא ניסים. חסרונו מורגש בכל רגע ורגע. הגעגועים הם בלתי נסבלים. ניסים הותיר אחריו חלל גדול שלעולם לא יוכל להתמלא, ורק הזיכרונות של דרכו, מעשיו, חוכמת חייו, טוב לבו, אהבת המשפחה וחיוכו משמשים כמשענת ואבן דרך לאלה שנותרו מאחור".