אליהו בבא ללו אוזן ז''ל

קורות חיים

אליהו (המכונה בבא ללו), בן אידה וכמוס אוזן, נולד ביום י"ד בניסן, ערב פסח תש"ו (14.04.1946), בעיר נבל שבתוניס. גדל בתוניס, ובשנת 1955, כשהיה בן תשע, עלתה המשפחה לישראל, לבאר שבע. הוא למד בבית הספר "חזון עובדיה" עד גיל 13, ואז נאלץ להפסיק את לימודיו כדי לעזור בפרנסת המשפחה. עד גיוסו לצה"ל עבד כנגר.

בצבא שירת אליהו בחטיבת גולני. בשל כאבי גב נאלץ לעזוב את החטיבה, והמשיך את שירותו כטבח בפיקוד דרום.

בתום שירות החובה המשיך אליהו בצבא במשך חמש שנים כאזרח עובד צה"ל, ולאחר מכן עבד שלוש שנים ב"דיור לעולה", בשני המקומות עבד כנגר. בשנת 1975 החל לעבוד בסוכנות היהודית כמנהל משק בבית מגורים לקשישים בבאר שבע. במסגרת עבודתו עבר בהצלחה קורסים באחזקת מבנים ובניהול משק.

בשנת 1980, במהלך עבודתו, הציל אליהו את חייה של אחת הדיירות בבניין שניהל על ידי הגשת עזרה ראשונה והנשמה מפה לפה. על כך זכה להוקרה רבה ממנהליו.

ביום ט' באלול תשל"ג (05.09.1973) נשא אליהו לאישה את מרים לבית טויטו. בני הזוג בנו את ביתם בבאר שבע, ונולדו להם שישה ילדים: עמוס, אידה, חיים, דרור, והתאומות שמחה וסיון.

אליהו היה ידוע כאדם שאוהב לצחוק ולהצחיק, אוהב ילדים ובעלי חיים. הוא נהג לבקר חולים בכל שעות היום כדי לשמחם. אהב את הבריות ואהב לעזור לזולת, מעולם לא כעס, לא צעק, לא פגע באיש ולא נטר טינה לאיש – אדם צנוע ועניו, שכיבד את כולם.

כשהיה אליהו בן שנה וחצי הוא חלה במחלה קשה מאוד, ופרפר בין חיים למוות. לפי סיפוריו רק בזכות שירת הציפור, שדודו קנה לו, הוא החלים. מאז התפתחה אצלו אהבה גדולה לציפורים, אהבה שגדלה במשך השנים. לאורך כל חייו הוא גידל עשרות ציפורים, טיפל בהן במסירות, האכיל אותן, זיווג ביניהן ואף אילף אותן. הוא הירבה להתעניין בתחום, קרא ולמד על ציפורים באנציקלופדיות ובספרים שרכש, הלך לתערוכות ציפורים ברחבי הארץ ובנה כלובים בצורות ובגדלים שונים. לציפורים שגידל קרא "ילדים שלי". בנוסף, ידע אליהו לשרוק ולזמר בדיוק כמותן.

אליהו גם אהב לאסוף מטבעות ולתקן שעונים ישנים. הוא מאוד אהב את הארץ, והירבה לטייל בה לאורכה ולרוחבה. אהב לדוג, ואף זכה במקום שני בתחרות דיג שנערכה באגם ירוחם בשנת 1990.

בשנת 1989, לאחר שלוש-עשרה וחצי שנות עבודה, פוטר אליהו מעבודתו בסוכנות היהודית עקב צמצומים. הפיטורים, שנעשו מיד לאחר חזרתו משירות מילואים ארוך, הכאיבו לו מאוד. כעבור זמן מה הוא החליט לחזור לספסל הלימודים. ב- 1990 השלים אליהו בהצלחה את לימודיו במכללה הטכנולוגית בבאר שבע, ובהמשך עבר קורס חשמל רכב.

ביום 21 באפריל 2003 שוב הוכיח אליהו את תושיתו הרבה: נכדתו שירה בת השבוע החלה להכחיל ולאבד את נשימתה ללא סיבה ידועה, ואליהו לא איבד את עשתונותיו, עיסה קלות את החזה שלה וטפח על גבה, ובכך הציל את חייה.

בסוף השבוע שלפני תום חודש אוגוסט 2004 בילה אליהו בחברת אשתו, ילדיו ונכדיו בחוף הכנרת, המקום האהוב עליו בארץ. שלושה ימים אחר כך הוא נרצח.

ביום שלישי י"ד באלול תשס"ד (31.08.2004), סמוך לשעה 15:00, פוצצו שני מחבלים-מתאבדים את חומר הנפץ שנשאו בזה אחר זה בשני אוטובוסים במרכז באר שבע, קו 6 וקו 12. כמאה איש נפגעו בשני הפיצוצים. 16 אנשים נרצחו, בהם אליהו.

בבוקרו של אותו יום תכנן אליהו לנסוע לים, אך התוכנית התבטלה. לאחר ששוחח עם נכדתו והתעניין איך עבר יומה הראשון בגן הוא יצא לשוק העירוני, ומשם לחנות של ידידו ששי. בצהריים החליט להצטרף לששי ולשוב לביתו, בניגוד למנהגו הקבוע להישאר בשוק ובסביבתו עד הערב ולבקר את ידידיו הרבים בעלי החנויות.

כשהגיע האוטובוס הראשון בקו 12 החליט אליהו לא לעלות עליו והמתין לאוטובוס הבא באותו קו. השניים, אליהו וששי, ישבו במושב קדמי, ועברו אחורה בגלל השמש. כעבור זמן קצר התפוצץ המחבל באוטובוס קו 6 שנסע סמוך אליהם. אליהו וששי צעקו לנהג באוטובוס בו היו, קו 12, לפתוח את הדלתות, והנוסעים מיהרו לרדת. ששי כבר ירד, אך אליהו חזר למושבו כדי לקחת את הענבים שקנה, ואז התפוצץ המחבל לידו.

בן 58 במותו. אליהו הותיר אישה, שישה ילדים, חמישה נכדים, שתי אחיות ושלושה אחים. הובא למנוחות בבית העלמין הישן בבאר שבע.