משה מוסא יוחאי ז''ל

קורות חיים

משה (מוסא) נולד בקהיר בירת מצרים בי"ג באייר תש"א (10.05.1941). בן בכור לזוג מבני הקהילה היהודית בעיר, אביו שמואל (סמי) היה נהג מונית ואימו סוזן הייתה עקרת בית. כשהיה בן שנתיים נולדה אחותו היחידה, שרה.

משה נקרא על שם סבו מצד אביו. הסבא משה, איש אשכולות, נדד ברחבי העולם מגיל צעיר, בילה שנים באירופה, ובשובו למצרים נשא לאישה את שרה והקים משפחה. בפרוץ מלחמת העולם הראשונה עלה לארץ ישראל, התגייס לגדוד נהגי הפרדות בפיקודו של ז'בוטינסקי שאותו הכיר אישית, ולחם לצד הבריטים לאורך כל המלחמה. בתום הקרבות שב למשפחתו במצרים, לאחר שקיבל אותות הצטיינות וכבוד מהמשמר הבריטי, אותות שהעביר למשמרת לנכדו האהוב משה והמשפחה ממשיכה לשמור עליהם גם היום.

משה גדל בקהיר, למד בבית הספר הצרפתי בעיר. בהמשך עברה המשפחה לצרפת ובה שהו כשנה, עד שבשנת 1950, אחרי לחץ עז מקרובי המשפחה ובמיוחד מהסב שעלה לארץ, הם עלו לישראל והתיישבו בכפר שלם שבתל אביב.

משה סיים את לימודי היסוד בבית ספר "הבעש"ט" והמשיך לתיכון "אורט", בו סיים בהצלחה במגמת מכונאות, תחום שמאוד אהב. בתום לימודיו התגייס לחיל האוויר, שירת כמכונאי וכנהג תובלה ואף המשיך לכמה שנים בשירות קבע.

לאחר שירותו נשא משה לאישה את שרה. לבני הזוג נולדו ארבעה ילדים – שימה, סוזי, שמוליק ומירה. משה היה אב הרפתקן עם נפש של ילד, שנהנה לטייל עם ילדיו בכל הארץ, לשחק איתם בצעצועים מיוחדים, לראות איתם סרטים, לקנות ולגדל בעלי חיים ועוד ועוד.

אהבתו לילדים ונפשו ההרפתקנית תרמה כעבור שנים לקשר החם שלו עם נכדיו. סבא משה היה מפנק ומעניק בדרך שאף סבא לא ידע, הוא ידע בדיוק מה ירתק וישמח את הילדים ואיך לשבות את ליבם. כל החברים של נכדיו הכירו אותו כסבא אשר קונה פיצות וממתקים, אוכל איתם ארטיקים ומסיע את כולם בטנדר שלו.

משה עבד כל השנים כנהג משאית תובלה. תמיד עבד ביושר, החל את יומו עם שחר וסיים בערב. הוא התאפיין בנכונותו הרבה לעזור לכל אדם. לא פעם היה עוצר את הרכב בשעת עבודה או טיול ונותן עזרה למי שנתקעו בצד הדרך, וזאת ללא כל תמורה מצידם.

משה התמיד כל השנים להתייצב לשירות מילואים. במלחמת ששת הימים ובמלחמת יום הכיפורים שירת קרוב לחצי שנה כמוביל של טנקים, ציוד ותחמושת לחזית, ולא אחת ניצל בנס מפגיעת טילים ומנפילה בשבי.

לאחר גירושיו עבר משה לגור באשדוד. הוא עבד בהובלת חומרי בניין, עבודה קשה ומייגעת שאותה עשה באמונה וללא תלונות. בין לקוחותיו היו ערבים משטחי יהודה ושומרון, שהוא היה מהיחידים שהסכימו להגיע אליהם. עם הזמן נוצרו ביניהם יחסי אמון וחברויות עמוקות, רבים מאוד אהבו אותו אהבת נפש ולא נתנו לו לעזוב אם לא התכבד בארוחה, או קיבל מהם פחי שמן וזיתים לאות תודה.

משה האמין בדו-קיום בין ערבים ליהודים, וטען שאין דרך אחרת ושעלינו ללמוד להסתדר עם שכנינו, שכן כולנו נשארים באזור להרבה זמן. הוא הירבה לעזור לערבים תושבי הכפרים, הסיע אותם והביא להם תרופות, והביע התמרמרות על יחס המתנחלים כלפיהם. הוא האמין באמונה שלמה באנשים ובמעשיו למענם, ולכן הרגיש בטוח בכל נסיעותיו ביהודה ושומרון.

ביום שלישי י' בתמוז תשס"ד (29.06.2004) נרצח משה בירי על ידי מחבל, בעת שהיה בכפר בית רימה הסמוך לרמאללה לצורך עבודתו.

בן 63 במותו. משה הובא למנוחות בבית העלמין בחולון. הותיר ארבעה ילדים, חמישה נכדים ואחות.

ילדיו של משה הסכימו לתרום את עורו לנפגעי כוויות, ביודעם שהוא היה שמח לעזור ובמחשבה שמשהו מהאב עדיין חי אצל מישהו.

"הפסדנו אדם יקר", כתבו ילדיו של משה, "איש טוב לב ואהוב, אשר היה יכול לתרום עוד שנים רבות למדינה, לחברה ובעיקר לבני משפחתו, ילדיו ונכדיו שאהבו אותו אהבת נפש ואשר הוא אהב אותנו באותה מידה ואף יותר מכך...

לכל בעיה היה לו פתרון, בכל צרה הוא מיד הרגיע והתנדב לעזור. הוא היה משענת לכל כך הרבה אנשים, ותמך כלכלית ונפשית בכל הקרובים לו בכל דרך שיכל... בזמן הלוויה הגיעו עשרות אנשים שלא הכרנו ולכולם הייתה רק מילה אחת לומר לו דרכנו: תודה. הוא חשב והעניק לאנשים באופן מיוחד, לכל אדם בדרכו, ולהרבה אנשים שימש כאב, עזר ויעץ בזמן של שמחה ובזמן של עצב...

תחושת ההחמצה והכאב ילוו אותנו, בני משפחתו, לאורך כל ימי חיינו. אך אנו מקווים להמשיך את דרכו, ללמוד ממעשיו הטובים ולהסתדר בכוחות עצמנו, שזה הדבר שאבא לא שם עליו דגש כל כך להעביר לנו, שכן התחושה הייתה שהוא יהיה לצידנו וילווה אותנו לעד".