קורות חיים
אהוד, בן יקוט ורפאל, נולד בקזבלנקה שבמרוקו בא' בתשרי תש"י (24.09.1949). בן למשפחה ברוכת ילדים ולו שלושה אחים וארבע אחיות. בשנת 1957 עלתה המשפחה לישראל, והתיישבה בעפולה. אהוד למד בבית הספר "מוריה" בגבעת המורה והמשיך לתיכון "יהודה" בעפולה.
את שירותו הצבאי עשה אהוד במודיעין-קשר. במהלך שירותו גם עבר קורס חובשים.
לאחר שיחרורו מהצבא, עבד תקופה מסויימת במפעל אריגים בערד. אחר כך למד במכללת "בזק" בחיפה, ומאז עבד כטכנאי במשרד התקשורת. אהוד עבד הרבה בהתקנות בשטח, בין היתר בבסיסי צה"ל, ואחר כך היה מנהל המרכזייה בבית שאן.
אהוד נישא לתמר. בני הזוג גרו בבית שאן. בשנת 1974 נולדה הבת אושרת, ב- 1975 נולד ליאור ובשנת 1980 נולדו התאומים חגי והילה. אהוד היה אב ובעל מסור שקיים את משפחתו בכבוד, אדם דתי ומאמין שכיבד את זולתו ואהב את ישראל בכל ליבו.
לאהוד ולרעייתו היה מנהג ארוך שנים, לארח חיילים בביתם בזמני כוננות. הוא גם נהג להתנדב באופן קבוע לשירות במשמר האזרחי, ואחרי 25 שנות התנדבות הוענק לו אות מופת והערכה.
לאהוד היה חוש אסתטי מפותח. הוא נהנה מאוד מחפצי אמנות למיניהם, ובעצמו אהב להתלבש בקפידה ולהיראות טוב בכל הזדמנות (בצעירותו השתתף בקורס דוגמנות). בשעות הפנאי הוא אהב לבשל ולהכין מטעמים למשפחה ולחברים.
אחרי 33 שנות עבודה פרש אהוד לגימלאות. כשפרש מבזק, באמצע שנת 2002, נערכה לו מסיבה ובה סיפרו בני המשפחה, בין היתר: "... לנו אתה איש משפחה, היודע לתת כתף ותמיכה / כאבא, סבא ובעל למופת, שניחן בטוב לב ומרבה לתת / לארבעת ילדיך אתה אבא גנוב, ועל יובל נכדתך נערץ ואהוב /... ומה לכם נספר עוד על אבא, שאותנו מצ'פר בכיף וסבבה? / רומנטיקן רגיש חסר תקנה, המפתיע את כולם ללא שום הכנה / מפנק אותנו חדשות לבקרים, עם פרחים, מתנות ומיני צ'ופרים..."
יום חמישי, כ"ג בכסלו תשס"ג (28.11.2002), היה יום בחירת מועמד הליכוד לראשות הממשלה, חודשיים לפני הבחירות הכלליות. סמוך לשעה 15:15 הגיעו שני מחבלים לסניף הליכוד בבית שאן ופתחו באש על הנוכחים. שישה בני אדם נרצחו בפיגוע ולמעלה מארבעים נפצעו.
המחבלים חוסלו ע"י חייל משמר הגבול, שהגיע במקרה למקום.
אהוד, שכבר בצעירותו היה חבר בתנועת בית"ר ומאז היה פעיל פוליטי, חבר מרכז וציר בליכוד (ולפני כן במפלגת חירות), שהה בצהרי היום בסניף המפלגה בבית שאן. הוא נפצע קשה מירי המחבלים, הובהל לבית חולים "העמק" בעפולה, אך שם נפטר על שולחן הניתוחים כעבור ארבע שעות.
אהוד היה בן 53 במותו. הותיר הורים, אישה, שני בנים, שתי בנות, נכדה, אחים ואחיות. הובא למנוחת עולמים בבית העלמין בבית שאן.
הילה, בתו של אהוד, כתבה במכתב לאביה: "... השיחות והעצות שלך, לא תמיד הודיתי בכך, אבל הן ליוו, מלוות וילוו אותי עד יומי האחרון. תודה שהיית שם וידעת לייעץ, להצחיק ולנחם כשצריך. אתה אבא מדהים, ויותר מכול אתה אדם מיוחד... עם אצילות נפש שקורנת החוצה, עם ענווה וטוב לב, ויותר מכול עם חוכמה, ובה חוכמת הלב שניחנת בה. ידעת לאהוב, לאהוב מבפנים, מהנשמה, לתת את הכול, את מה שיש ומה שאין בשביל מי שקרוב אליך, בשבילנו...
כשאני חושבת עליך, אני לא בוכה - אני מחייכת, מכל הזכרונות הטובים, מהדברים המשוגעים שלך, ממך, מנחת הרוח והבטחון שהשרית עלינו, כל זה מחזק אותי... בשבילי אתה חי, הנשמה שלך חיה, הדרך שבה הלכת ובה האמנת, והדרך הזו תחיה ותימשך על בסיס העקרונות והערכים שאתה ואימא השרשתם בנו".
כתב אחיו של אהוד, יעקב: "... לא תפקיד או שררה חיפשת, לא תמורה והמגיע דרשת. כל מה שעשית בתום ובאמונה, אשרי מי שבמחיצתך זכה. אשתך וילדיך משיבים לך אהבה שערה, הוריך אחיך וגיסיך משיבים לך ערגה. כולנו מייחלים ממך למחילה וחרטה, על שלא ידענו לשמור עליך. מיום הטמנתך במעמקי האדמה, לא נותרה בנו הנחמה..."
הבת אושרת כתבה שיר "געגועי לאבי": "בימי חורף קרים, כמו בימי קיץ חמים, לך אחכה עד כלות הימים / בימי סתיו אפורים, כמו בימי אביב בהירים, בגעגוע אמנה חודשים ושנים / סוערים ככל שיהיו הימים והלילות, יתנפצו הגלים ואיתם חלומות, בכאב אמשיך לך לחכות / שברי ענן רעמים וברקים, ואיתם כאב ודמעות יתומים, אחכה לך עד כלות הימים /... יתחבקו חיוכים ועצבות, יערמו זכרונות ותמונות, אני לך אמשיך לחכות".