הודיה הודיוש אסרף ז''ל

קורות חיים

הודיה, בת שולמית ודוד, נולדה בירושלים בכ' בחשוון תש"ן (18.11.1989). אחות צעירה ליוסי ולקרן. בנס נולדה, לאחר שהרופאים ניבאו לאימה שלא תוכל ללדת עוד. ההריון היה קשה וכרוך בשמירת הריון, הלידה הייתה קשה והתינוקת הייתה במצב קשה בימים הראשונים, ולאור כל אלה הפך יום היוולדה של הודיה – תינוקת מושלמת, יפה וחייכנית – לאחד הימים המאושרים של המשפחה. את השם הודיה בחרו לה אימה ואחותה, להודות לה' על הנס שעשה עמם.

הודיה למדה עד כיתה ב' בבית הספר של חב"ד, אז עברה לבית הספר "נווה עציון" לבנות בשכונת בית וגן, אותו סיימה בהצטיינות. היא המשיכה לחטיבת ביניים באולפנה התורנית לאמנויות בירושלים, אולפנה של תנועת "אמונה". בנוסף ללימודים הייתה הודיה חניכה פעילה בתנועת הנוער "עזרא", ותרמה רבות בנוכחותה הדומיננטית וביצירותיה.

מהשנה הראשונה ללימודים הייתה הודיה תלמידה מצטיינת. היא אהבה מאוד ללמוד, לעתים עד השעות הקטנות של הלילה, הרבתה לעזור לחברותיה ללימודים ותמיד הגיעה להישגים מצוינים במבחנים.

סיפרה מנהלת החטיבה, מיכל בארי: "הודיה שאפה לשלמות, שאפה למקסימום, ותמיד הגיעה. הישגיה היו מעולים. מבחנים – תמיד 10, בכל המקצועות. קשובה בכל השיעורים, משתתפת, שואלת, כל כך רצינית וכל כך יסודית, השתדלה לא להיעדר מהלימודים, שלא תחסיר, שלא תפסיד. הייתה שקדנית בצורה יוצאת דופן. לא פעם דיברתי איתה, דיברתי עם אמה, שאפשר לקבל גם 8 או 9 במבחן, או להגיע, רחמנא ליצלן, בלי שיעורים לבית הספר. כך מבחינתי, אך לא מבחינתה. אין ויתורים, אין פשרות.

ואם כך בלימודים - על אחת כמה וכמה באישיותה של הודיה. גם שם אין ויתורים, אין פשרות. הייתה בה שאיפה לשלמות במידות, באמונה, בקיום מצוות וביחסים שבין אדם לחברו. הייתה צנועה וענווה מאוד מאוד. היה לה חיוך מבויש. אף פעם לא שמץ של התנשאות, של גאווה, על היכולות והכשרונות שלה. להיפך, לא החזיקה טובה לעצמה. תמיד ביקשה לעזור, לתמוך בחברות, מילה טובה, עידוד.

הייתה בה יראת שמים טהורה, תמימה, נפלאה... כל כך צעירה, וכל ימיה בתשובה ובמעשים טובים, בתפילה, בחסד, בעזרה לחברה ובכבוד הורים. כמה כבוד רחשה להוריה, באיזה נימוס וענווה דיברה תמיד אל אימה כשישבנו יחד באסיפת הורים. מרשים, מעורר השתאות, מרגש ממש. יראת שמים וכבוד הורים - חד הם. אין יראת שמים ללא כבוד הורים, ושניהם נובעים מאותו מקור - הענווה".

הודיה צמחה להפליא, והייתה לנערה יפה מאוד, מתוקה וחייכנית, שהביאה רק נחת למשפחה. ביישנית וכה ענווה בצניעות הפנימית שבה, תמיד עזרה לכולם באדיבות וללא כל התנשאות. נקייה ומסודרת, חברמנית ומקובלת, כיבדה את כולם, מבוגרים וצעירים, מקובלים ופחות מקובלים בחברה.

הודיה אהבה מאוד את משפחתה המורחבת, ובעיקר את שמחת הכינוסים המשפחתיים – בשבתות, בחגים ובטיולים. אז ניתן היה לראות אותה צוהלת וקורנת מאושר. כיבוד אב ואם היה תמיד בראש מעייניה של הודיה. היה לה קשר מיוחד עם אימה שולמית, קשר של דאגה ואהבה חזקה ומיוחדת. השתיים בילו המון ביחד, והודיה מאוד אהבה לעזור במטלות הבית. במסגרת בית הספר היא הכינה עבודת שורשים מושקעת על בית אביה, אותה פרסמה בחוברת בשם "זה האבא שלי". מאז שנולדה דניאל, אחייניתה של הודיה, היא הרבתה, בסבלנות אין קץ, לשחק ולהשתובב איתה.

"על מנת לתאר את אישיותה של הודיה צריך קודם כל לחייך חיוך אמיתי", מספרת האם שולמית, "תמיד, ולא משנה מאיזו סיבה שהיא, אפשר היה לראות את החיוך הלבבי הרך והמלא בטוב, וכן לשמוע את צחוקה המתגלגל". עוד מילדותה הודיה לא אהבה שירים עצובים (והייתה, פשוט, סוגרת את הרדיו), או לראות אדם עצוב. תמיד הייתה מוצאת דרך לנחם, לעודד, לגשר ולפתור מחלוקות – הכול כדי לעזור בהעלאת חיוך על פני האנשים, ובהשכנת שלום ואהבה.

התכונה הבולטת באישיותה של הודיה הייתה טוב, פשוט טוב לב שופע המבקש לעזור. תמיד עזרה לכל דורש, אם בעצה טובה, אם בכסף, אם בעזרה בבית או בלימודים. על כל פרט קטן הייתה מודה באהבה, במכתבים, בציורים מושקעים ובחיוך רחב. תמיד חיפשה לשמח את כולם, להפתיע במתנות, בכתיבת ברכות או בסיפור מבדח. עשרות פתקיות ומכתבי אהבה ותודה רשמה לאימה ולמשפחה.

כשרונות רבים היו להודיה, ציור, יצירה, שירה ובעיקר כשרון למשחק. היא הייתה פשוט שחקנית ורקדנית מלידה, שאהבה להציג ולהופיע, תחילה בבית, ואחר כך בתנועת הנוער, במתנ"ס ואף בהצגה בתיאטרון ירושלים. גלית, מורתה של הודיה, כתבה לה לאחר הצגה שהעלו בבית הספר: "בכשרונך, סבלנותך, חיוכך והשקט הפנימי שבך צבעת בצבעים מופלאים את מהלך העבודה שלנו ואת ההצגה, שדרשו לא פעם כל כך הרבה כוח והבנה".

הדת הייתה מאוד חשובה להודיה. מהנשמה הייתה מתפללת, האמינה באמונה שלמה בקדוש ברוך הוא ואהבה אותו מהלב. בכל הזדמנות, ותמיד בעדינות, הייתה מעירה הערה או מתארת הלכה חדשה שלמדה, כדי לשתף את בני משפחתה בידיעותיה.

"נדמה לנו שבשביל כל הדברים הללו הודיה הגיעה לכאן", כותבת אמה, "על מנת שנוכל ללמוד הכיצד אדם יכול להיות טוב במלוא מובן המילה. צדקת בשלמותה, ללא דרישות ותמיד באלפי תודות ונשיקות לכולם".

ביום חמישי ט"ז בכסלו תשס"ג (21.11.2002), סמוך לשעה שבע בבוקר, פוצץ עצמו מחבל-מתאבד באוטובוס אגד בקו 20 שעבר ברחוב מקסיקו בשכונת קריית מנחם בירושלים, שכונת מגוריה של הודיה. 11 אנשים נרצחו בפיגוע, ורבים נפצעו. הודיה, שדקות אחדות קודם לכן יצאה מביתה ועלתה לאוטובוס בדרכה לבית הספר, נרצחה בפיגוע.

ערב לפני כן הודיה השתתפה בהצגה בבית הספר, ובשובה הביתה למדה עד מאוחר לקראת שני מבחנים. בבוקר הציעה לה אימה שתישאר בבית, מאחר והייתה עייפה מאוד מליל אמש, אך הודיה סירבה ובחיוך מבויש אמרה - הלימודים חשובים. מכיוון שאיחרה לקום היא לא הספיקה לאוטובוס הרגיל שלה, קו 12, וכך עלתה לקו 20 בו אירע הפיגוע.

הודיה נרצחה יומיים לאחר שחגגה את יום הולדתה ה- 13. הובאה למנוחות בבית העלמין בגבעת שאול, ירושלים. הותירה הורים, אח ואחות.

האולפנה התורנית לאמנויות, בה למדה הודיה, הפיקה חוברת לזכרה, ובה כתבו מורות, מורים וחברות ללימודים.

כתבה רחל ליפשיץ, מנהלת האולפנה: "כל בית ספר הוא פרוזדור לחיים. גם הדרך לבית הספר וממנו היא פרוזדור לחיים. יש אנשים מעטים שנתברכו ביכולת הטבעית להפוך את הפרוזדור לטרקלין – לטרקלין בעבור חברותיהן, לטרקלין בעבור מורותיהן ומוריהן, לטרקלין בעבור משפחתן... זאת הייתה הודיה. מבטיחים אנחנו, הודיה, לזכור אותך לא רק בלב, אלא גם במעשה. ואת, התפללי בעבורנו שם, בטרקלין של מעלה".

יגאל, ידיד המשפחה, כתב בשיר לזכר הודיה: "בלילות אני יושב וחושב עלייך ילדה / לא נרדם וכותב את אלו המילים בדמעה אחר דמעה. / את שאהבת את כולם, כמה שאת חסרה / את היית הפרח של המשפחה. / את הכול אני זוכר / ועכשיו נהיית מלאך שמרחוק שומר. / לילה ועוד לילה, יום ועוד יום / את שם למעלה המלאך של השכונה. / חולמים אותך ומתגעגעים / כולנו לך זוכרים... / את שם מחייכת לך בתמונה שעל הקיר / כליל טוהר ותפארת לראשך נשים / לילדה הנשמה שלכולם רק טוב ידעה / המלאך של השכונה".

ביום השנה לרצח נערך טקס לזכר הודיה. הטקס הופק בידי אימה ובו השתתפו כ- 700 איש שזכו, במהלך האירוע, להכיר את כל שנותיה ואישיותה המיוחדת של הודיה. לפני האירוע חולק ספר אשר נערך והופק על ידי האם לזכר הודיה, ספר מיוחד שצימרר את מאות האנשים.

ביום השנה השביעי לרצח הודיה הוכנס ספר תורה שנכתב לעילוי נשמתה לבית הכנסת בו היא התפללה. ספר התורה הובא בתהלוכה המונית ומיוחדת שארגנה האם שולמית, והוכנס לבית הכנסת בטקס מרשים ומרגש בעוצמה אדירה ומהודרת של קדושה, טקס בו נמהלו שמחה ועצב. האם שולמית ממשיכה להתפלל בבית הכנסת, ומתייחדת שם עם הודיה וספר התורה בתפילה לאלוקים בשבתות ובחגים.