צבי רוזנפלד ז''ל

קורות חיים

צבי, בן שושנה ושלמה יצחק, נולד בראש פינה בא' באייר תר"ס (30.04.1900). בהיותו בן ארבע שנים עבר עם הוריו למושבה מנחמיה, שהם היו ממייסדיה. צבי סיים בהצטיינות את בית הספר במנחמיה ונשלח לבית הספר החקלאי של ד"ר פיקהולץ בפתח תקוה, גם שם הצטיין בלימודיו.

ביום רביעי כ"ג בסיון תרע"ז (13.06.1917), בהיותו בבית הוריו במנחמיה, נרצח צבי בירי מהמארב. מחמת החום היוקד בשעות היום, הוא יצא לגורן בשעה 02:00 לפנות בוקר לאסוף את התבואה "עם הטל". על שאירע סיפר אביו: "בצבי ירו מהמארב, ממרחק לא יותר מעשרים-שלושים מטר, והכדור שפגע בו היה מרובה יונאני. הוא כרע נפל ליד העגלה והקלשון בידו. הוא אמר לפועל פינקלר, שיקח את אקדחו ויירה כמה פעמים באוויר כדי שיבואו מהמושבה לעזרתם. הפועל לא ידע להשתמש בנשק, וצבי עצמו לקח את האקדח וירה בו שלוש יריות - הן היריות אשר שמענו". בני המושבה יצאו לשמע היריות, והביאוהו לביתו.

המשיך וסיפר אביו: "כאשר ניגשתי קרוב, ראיתי שנושאים את בני על כפיים והוא קורא אלי: 'אבא, זה לא כלום, אך פצע קל הוא'... כאשר הכניסוהו הביתה חשכו עיני, כי ראיתי פצע גדול ועמוק בין צלעותיו מצד ימין. הנחתי את ידי על הפצע, כדי לעצור את הדם השותת, ובו בזמן שלחו להביא את הרופאים שנמצאו אז בגליל - ד"ר פוחובסקי, ד"ר חיסין והרופא הממשלתי בטבריה. צבי החל לחוש את עצמו ברע ושאל אם אפשר להוביל אותו לביירות, שם נמצאו אז רופאים ומנתחים מפורסמים. כיוון שהדבר היה בלתי אפשרי, קרא אליו את שלושת אחיו הקטנים, שלח להם נשיקה פורחת והוציא את נשמתו הטהורה".

בן 17 שנים היה במותו. הניח הורים ושלושה אחים. הובא למנוחות במנחמיה.

ליום ה"שבעה" כתב אביו:

"בארץ הצבי נפלת חלל בני צבי.

לא על שדה מלחמה, שדה קטל. אי שם בנחלת אביך, אשר בזיעת אפיך ובידך זרעת, ובעת הגעת לקצירה ולרינה, הוי! נפלת שדוד באשמורת הלילה. וכדי להרגיע דמיון דאגת הוריך לא הוצאת אף אנחה מפיך, אך רק אתה הרגשת את הכדור, הכדור הארור אשר פוצץ את לבך. בכל עמלנו לא הצלחנו לרפאותך, ולכל אשר פנינו לא צלחנו.

בני, ביום ובלילה לא נחת אף רגע, רק לעבודה היית מסור בכל לבך. אתה השכמת את השחר ולא השחר השכים אותך. ו-הוי, לילה, אשר לנו ליל שמורה היתה, והרוצח אשר דרך קשתו לא החטיא את המטרה, ועם הכדור לארץ נפלת-שכבת.

בלי כל חטא ובלי כל פשע ארבו לך ורצחו טל ילדותך. ידיך הנקיות אשר רק לעבודה שלחת, ביד אחת המחרשה וביד השניה במקצרה, שתיהן נפלו ארצה ללא כל תנועה. על אדמתנו, אדמת הקודש לקרבן נפלת.

תהא נפשך צרורה בצרור החיים".