קורות חיים
אברהם (אבי), בן יהודית וצמח, נולד ברחובות בכ"ח בשבט תשל"ו (30.01.1976). בן בכור להוריו, אח בכור לאלירן, גיל וליאור. אבי נקרא על שם סבו מצד אמו.
אבי התגלה כתינוק חייכן ושקט. הקשר שנוצר עם הוריו מהרגע הראשון היה חזק מאוד. הוא היה ביישן, עד כדי כך שלא דיבר כלל עד היותו בן שלוש. רק כשהוכנס לגן והחל להתרועע עם ילדים נוספים בתדירות גבוהה החל אבי לדבר. כושר הדיבור שלו התפתח במהרה וניכר היה שהוא ילד חכם ביותר. כילד היה מנומס ושליו, תמיד שיתף פעולה עם סובביו ועשה זאת בנועם ובחביבות רבה.
אבי גדל והתחנך בנס ציונה, למד בבית הספר היסודי "בן צבי" ובתיכון "בן גוריון". בבית הספר "בן צבי" אבי התגלה כתלמיד מצטיין, חרוץ ושקדן, והיה מקבל על עצמו תפקידים שונים ומבצעם בצורה הטובה ביותר. הוא היה אהוב בקרב התלמידים והמורים כאחד. בספר המחזור נכתב עליו: "מחשבים עיסוק חייו, לימודים משוא עינו, חמוד אך גם ביישן, במסיבות – הרקדן". בקרב משפחתו, חבריו, מוריו ושכניו הוא הצטייר כאדם שקט וטוב לב, ישר והגון בצורה יוצאת דופן.
גם בימי התיכון אבי המשיך להיות תלמיד מצטיין ואהוב. בסיום בית הספר התיכון נשאלו התלמידים שאלות של סיכום לצורך הכנת ספר המחזור, וכשאבי נשאל מהם תחביביו הוא ענה: "לאחר לשיעורים". כשנשאל מה היה רוצה להיות כשיהיה גדול, השיב: "מאושר", וכשנשאל מה לא היה רוצה להיות – "לא מאושר".
ב–1994 אבי התגייס לצה"ל. הוא שירת בבסיס חיל האוויר ברמת דוד בתפקיד של מש"ק כיבוי אש. הוריו מספרים כי בתקופה זו תכונת היושר המפורסמת שלו התבלטה, ולעתים אף הייתה בעוכריו. למרות שחבריו היו מנסים לא פעם לגרור אותו לשקרים קלים, "שקרים לבנים", אבי תמיד סיפר את האמת והיה מקבל את מרות המפקדים – לטוב ולרע.
את השירות הצבאי אבי חלק עם חברו מילדות תומר, ואחד הדברים שהוא אהב במיוחד בתקופה זו היה הנסיעות הארוכות לבסיס בימי ראשון בחברת תומר, נסיעות שהיו מלאות צחוקים והנאה מרובה.
בתעודת השחרור של אבי כתבו מפקדיו: "חייל שקט, בעל משמעת עצמית ומוסר עבודה, המתמיד בביצוע תפקידו ומהווה דוגמה אישית לזולת".
לאחר הצבא אבי החל לעבוד במסעדת "קפולסקי", ב"קניון הזהב" שבראשון לציון. הממונים עליו הבחינו מייד בכשרונותיו, והיו מוסיפים לו סמכויות מעת לעת. לאחר ארבעה חודשי עבודה במקום אבי קודם לתפקיד מנהל משמרת. הוא היה מוכר בקרב הלקוחות, וחביב על הכול.
במקביל לעבודתו, ולאחר שחסך סכום נכבד של כסף, אבי החל ללמוד במסגרת פרטית הנדסת תוכנה. אך לאחר שנה של לימודים, ולמרות ציוניו הגבוהים, הפסיק את לימודיו אלה והחל בתהליך של קבלה ללימודי מינהל עסקים ב"מכללה למינהל" בראשון לציון. לשם כך נרשם למכללת "יואל גבע" בראשון לציון, בכדי לשפר עוד יותר את ציוני הבגרות שלו. הוא עשה חיל בלימודים אלה, והגיע לציונים גבוהים מאוד למרות עבודתו האינטנסיבית במסעדה. מוריו של אבי במכללה מספרים כי הוא היה בחור מקסים וטוב לב, תלמיד מצטיין ובעל חוש הומור. אחת התלמידות בכיתתו סיפרה כי "אבי היה כמו מלאך, שכבש את כל כיתתו וסביבתו בקסמיו". בתום המכינה אבי החל בלימודיו האקדמיים, ואף בהם, כבכל דבר אחר, הצטיין.
אבי היה במשך כל חייו אדם ירא שמים ומאמין. הוא סידר לעצמו בגיל צעיר פינת תפילה בחדרו, והיה מתפלל מדי בוקר בקביעות. בכל שבת וחג היה מתפלל בבית הכנסת.
הקשר בין אבי לבני משפחתו הקרובים היה הדוק וחם. כמו כן, חזק היה הקשר עם חברי ילדותו, אשר ליוו אותו מבית הספר היסודי, דרך התיכון ועד חייהם הבוגרים. אבי אהב לחיות ולבלות, תמיד היה מלא בשמחת החיים. לאבי היו תחביבים רבים, הוא אהב לשחק כדורגל ולצפות במשחקים. אהב מאוד לטפל בילדים קטנים ולשחק איתם באופן שובה לב. בעיני כל מי שהכיר אותו נתפס אבי כאדם טהור, טוב לב, שהביטוי "מלאך" שב ועולה בהקשרו.
בערב שלישי, כ"ו באייר תשס"ב (07.05.2002), סיים אבי את עבודתו ב"קפולסקי" מוקדם מהרגיל, משום שהיה אמור לפתוח את המסעדה השכם בבוקר. הוא מיהר לנצל את ההזדמנות כדי לפגוש חברים. תוכניתו הייתה לבלות עם תומר, חברו משכבר הימים, ועם צחי. על כן תומר ואבי הגיעו יחד, ברכבו של אבי, למועדון בו עבד צחי, מועדון "שפילד" באזור התעשייה החדש בראשון לציון, והמתינו לשעה 23:00, בה צחי יסיים את עבודתו.
סמוך לשעה 23:00 נכנס לתוך מועדון "שפילד" מחבל-מתאבד פלסטינאי, כשהוא חמוש במזוודת נפץ מלאת מסמרים וחלקי מתכת אחרים. אבי ותומר בדיוק נכנסו למקום. אבי הספיק לשאול: "איפה צחי?" ואז פוצץ המחבל את המזוודה. התקרה קרסה מייד, 15 בני אדם נרצחו ועשרות נפצעו.
אבי היה אחד החללים במקום. רק לאחר לילה מורט עצבים של חיפושים בין בתי החולים השונים, זוהתה גופתו. בין הפצועים בפיגוע היו חבריו של אבי, צחי ותומר.
אבי היה בן 26 במותו. הותיר הורים ואחים. הוא הובא למנוחת עולמים בבית העלמין בנס ציונה. אלפים ליוו אותו בדרכו האחרונה.
רבים כתבו דברי הספד לזכר אבי. הנה דברים שכתבה חברתו צהלה: "אתה תמיד כל כך מבין, אתה תמיד כל כך עדין / מצאת תמיד משהו חיובי, בדבר שהיה בלתי אפשרי / מהווה דוגמה לכולם, איך אתה תמיד כזה מושלם? / תמיד קינאתי בשלוותך, ברוגע הטמון בנפשך... / היינו יוצאים צוחקים ונהנים, והחיים נראו כל כך נצחיים / אהבת את הים ואהבת לבלות, אהבת כל דקה ודקה.... לחיות. / בגורל הטמון בנתיב היופי וההרס... מצאת, אבי, את סוף הדרך..."