הדר הרשקוביץ ז''ל

קורות חיים

הדר, בת מזל ואריה, נולדה בהרצליה בה' בחשוון תשמ"ח (27.10.1987). אחות קטנה ליפעת. "תינוקת מדהימה, שקטה ורגועה, תמיד במצב רוח טוב ואפילו לא חלתה", מספרת אימה. בגיל שנה הדר החלה ללכת לפעוטון בשם "יצירתון", שכשמו כן היה – מלא פעילות יצירתית, חינוך טוב והרבה אהבה. שם בילתה עד גן חובה. כשהדר הייתה בת שנתיים וחצי הצטרף למשפחה אחיה, דור.

כשהייתה הדר רק בת ארבע, כבר ביקשה שולחן כתיבה, ועימו קיבלה מהוריה גם ספרייה קטנה. שעות הייתה יושבת ליד השולחן, מציירת, מקשקשת ועושה כל מיני עבודות יצירה. היא גם הייתה מעסיקה את אחיה הקטן, לימדה אותו להרכיב פזלים ולצייר. בהגיעה לגן חובה היא כבר ידעה קרוא וכתוב.

כשהגיעה השעה ללכת לבית ספר, החליטו הוריה לשלוח אותה לבית הספר "גורדון" לאמנויות. בבית הספר הזה הדר התפתחה מאוד, רכשה ערכים, למדה להתבטא וליהנות מהחיים. נוסף על לימודי החובה היא פיתחה את כשרון הריקוד שלה, ולמדה לנגן בחליל ובאורגנית.

משם המשיכה ללימודים בחטיבת הביניים "זאב" בהרצליה, בית ספר שהיה לאהבת חייה, כדברי משפחתה. הם מספרים: "הדר פרחה, אהבה ורכשה המון חברים וחברות, עשתה כיף חיים וכמעט שלא פספסה שום יום לימודים... אחרי הצהריים לרוב הייתה מגיעה עם חברות הביתה. כאן מצאו אוכל חם, ואם התחשק להן הכינו אוכל חדש, אפו עוגות, במיוחד עוגות שוקולד לימי ההולדת של חברים בכיתה. עזרו לדור בשיעורים ופינקו אותו במטעמים... ברגע שהדר הייתה בבית הבית היה רועש ומלא חיים. כל הזמן רצתה להיפגש עם חברים, להזמין אותם הביתה, לצאת לקניות ולארגן מסיבות ריקודים".

סיפרה חברתה של הדר, דנה: "... את כל כך גרמת לכיתה שלנו להיות מגובשת, ותמיד היית באמצע וכולם סביבך..." והוסיפה חן: "... ילדה יפה, מתוקה, שתמיד עוזרת לכולם, אוהבת כדורגל (אריה, אביה של הדר, היה מנהל קבוצת הפועל תל אביב, והדר הייתה אוהדת נלהבת) ומנהיגה עם כריזמה... אישיותה של הדר, יופיה הפנימי והחיצוני, מעשיה ביום יום והרגליה ושגעונותיה הם אלו שהשאירו את החותם שלה, שהגיע עמוק לתוך ליבנו... היא הצליחה לגרום למספר כל כך גדול של אנשים לאהוב אותה, שאולי אפילו אלוהים היה מקנא!"

במכתב לחברתה מורן כתבה הדר: "... עוד מעט שנתיים שאנחנו חברות, וכמה עברנו? בכינו, צחקנו, רבנו, השלמנו, התעצבנו, התפייסנו. כל הבדיחות המשותפות, המתנות, המכתבים, הדיבורים בטלפון – כל זה ועוד הרבה עושה את החברות שלנו למיוחדת, חברות שהייתי מאחלת לכל אחד ואחת בעולם כולו. אני רוצה להגיד לך תודה וסליחה. תודה על כל מה שעשית בשבילי, וזה המון. וסליחה, סליחה על כל הפעמים שפגעתי בך, העלבתי אותך, לא שמתי לב לדברים שקרו לך, ושגרמתי לך להרגיש לא טוב אפילו בטעות... שתדעי שתמיד תמיד אני אהיה שם בשבילך, בכל מצב, בכל דרך ובכל יום..."

ביום שלישי 11.06.2002, בשעה 19:45, פוצץ מחבל-מתאבד את מטען החבלה שנשא על גופו בפתח מסעדת "מפגש ג'מיל" שברחוב סוקולוב בהרצליה. 15 אנשים נפגעו בפיצוץ, בהם הדר שעברה במקום עם חברתה. היא נפצעה אנושות, הובאה לבית החולים "מאיר" בכפר סבא אך נפטרה מפצעיה על שולחן הניתוחים באותו ערב, ב' בתמוז תשס"ב (11.06.2002).

הדר הייתה בת 14 שנים וחצי בהירצחה. הותירה הורים, אחות ואח. הובאה למנוחות בבית העלמין בהרצליה.

משפחתה של הדר הוציאה ספר זיכרון, ובו קורות חייה באומר ובתמונות, מכתבים ופתקים שכתבה, מכתבים ודברי הספד שכתבו בני המשפחה וחבריה הרבים.

כתבה מזל, אימה של הדר: "... מאז בואך לעולם החיים שלנו הפכו למעין ספר מופלא, שאין לנו סבלנות להמתין עד העמוד הבא. כמה דברים חדשים גילית ויצרת, איתך מעולם לא היה משעמם. אני גאה בך הדר על שהיית – את. טובה ומושלמת, נדירה, סקרנית ומדהימה. ילדה מלאת כישורים, רצונות והרבה הרבה שאיפות... את היית כל מה שרציתי שתהיי, כל מה שאהבתי..."

אריה, אביה של הדר: "... כל הזמן התפעלתי מהמאגר האנושי העצום שבך, כמה שהיית מלאה, מתוכנתת, עסוקה ומספיקה הכול. איך תמיד אמרתי לך שאפשר גם קצת לנוח, ששום דבר לא בוער, שיש גם מחר. אבל את לא ויתרת, ועשית הכול... בתי היקרה. כמה רציתי שהחיים שלך יהיו יפים וטובים, אבל רציתי שיהיו גם ארוכים..."

כתבה ענבל, קרובת משפחה: "... אני יודעת שגם שם למעלה את תשמרי עלינו, כי כזאת את – תמיד שמה אחרים לפני האושר האישי שלך. אני רק מקווה שתסתכלי עלינו מלמעלה ותחייכי, כי לנו כבר נורא קשה להמשיך לחייך בלעדייך".

נועה, חברה של הדר: "אני מתגעגעת אלייך הדר. אני מתגעגעת לאופטימיות ולשמחת החיים, אני מתגעגעת להליכות לקניונים, אני מתגעגעת לצחוקים... אבל הכי לאהבה, וכמה אהבתי אותך הדר, כמה אני אוהבת אותך. על כל השמחה שהבאת לחיי אני לעולם לא אוכל להחזיר לך. אני שואבת כוח מהחיוכים שהענקת לי... אני רוצה שתחזרי. אם פרחים יעזרו, אני אשתול גן. אם מילים יעזרו, אני אכתוב ספר. אם דמעות יעזרו, אני אבכה ים. אבל כלום לא יעזור... אז תשמרי עלינו שם למעלה הדר, תשמרי טוב טוב, כי בלעדייך יהיה לנו כאן קשה".

כתבו בני המשפחה: "תקצר היריעה לתאר את הדר, את אישיותה המלבבת, יחסה הנפלא לזולת, יחסה האוהב והדואג למשפחה, ובכלל, תיאור של כל מה שהייתה... הדר. נפער בור עמוק ושחור בליבנו, והכאב כל כך כבד. איש לא יבין כמה אנו נושאים אותך בליבנו, כמה החיים קשים וכמה אנו כואבים... רוצים רק לחבק אותך עוד פעם אחת, לחוש אותך, להריח אותך, לנשק אותך, לראות כמה את יפה ולומר לך כמה אנו אוהבים אותך!"