קורות חיים
אריאל, בן שרה ואבי, נולד בירושלים בו' בתשרי תשמ"ד (13.09.1983). בכור במשפחת עולים מסורתית מצרפת, אחיהם הבכור של רפאל, אפרים ומרים. הוא גדל והתחנך בירושלים, למד בבית הספר הממלכתי-דתי "גילה".
מגיל צעיר נכח אריאל כאח בוגר, מנהיג ומלא אחריות – הן לאחיו והן למכריו. מהוריו רכש את חשיבותה של תשומת הלב לזולת, ובכל מקום שימש אות ומופת.
בנעוריו, למשך שלוש שנים וחצי, פנו הוריו לשליחות ציונית בצרפת. אריאל למד אז בבית ספר ישראלי בפריז. בהיותו ציוני-ישראלי גאה, והודות לשליטתו בשפה הצרפתית, שימש אריאל מגן על צדקת הציונות והמדינה בקרב חבריו המקומיים.
בתום השליחות, השלים אריאל את לימודי היסוד בבית הספר "דוגמא" בירושלים. הוא נקלט בחברה במהרה, ובין היתר – היה לחניך פעלתן בתנועת "בני עקיבא". בלימודי הקודש, למרות שנדרש להשלים חומר רב, זכה בכשרון בחידוני תנ"ך. בגיל המצוות, הניח לראשונה תפילין במערת המכפלה. החגיגה נערכה במוזיאון ארצות המקרא בירושלים.
אחרי לימודי היסוד אריאל מצא את מקומו בישיבה התיכונית "נועם" בקריית משה. הוא הצטיין בלימודיו, בעיקר בהיסטוריה ובאזרחות, ואהב את חיי החברה במקום. במקביל, ייעד את עצמו ללימודים אקדמיים בענף הפסיכולוגיה. כהרגלו, ביקש לעבוד עם אנשים ולהעניק עזרה.
בינתיים, החל להדריך בסניף גילה של "בני עקיבא" בירושלים. חניכיו אהבוהו אהבת נפש. הם מספרים שהשקיע את כל-כולו וממש פרח. אריאל היה גם מוכר בהיכל הספורט במלחה, היה אוהד נלהב של קבוצת הכדורסל הפועל ירושלים. לאחר מותו נאמר כי "חסר שחקן נוסף ביציע".
בתום לימודי התיכון, אריאל פנה למכינה בעצמונה שבגוש קטיף. כשהתקבל לעצמונה, היה השמח והגאה באדם. הוא החל ללמוד וכהרגלו הפך חיש-קל להיות דמות דומיננטית. אפשר שתכונתו הבולטת ביותר הייתה האהבה שרכש לבריות. תמיד חייך ודאג כי הסובבים אותו ידעו את שמחת החיים כמוהו. אריאל היה מלא ביטחון מחד, אך נטול גאווה או שחצנות מאידך. מספרים עליו כי מעולם לא נטר טינה לאיש.
על אריאל נאמר שידע אופטימיות אין קץ. תמיד חיפש את אותו "טוב גנוז", כדברי הרב יוסף קלנר בספרו "כארי יתנשא". תמיד ביקש למצוא את המשך הדרך אשר מעבר למכשול שעל הפרק. אריאל לא יכל לסבול רגע של עצב או דיכאון. כך היה בכל אשר פנה, ובכך "הדביק" את סביבתו.
במהלך התקופה המאושרת במכינה אריאל התכונן לשירות הצבאי. הוא קיווה לשרת בצנחנים, אך חלומו הגדול עוד יותר היה לשמש שליח של שלום. הוא, שתמיד דאג "להסתכל בקנקן" על מנת למצוא את הטוב שבכל אחד, אהב את האדם באשר הוא, ללא כל הבדל ומחיצה.
ביום חמישי בלילה, כ"ד באדר תשס"ב (07.03.2002), חדר לחלקו הדרומי של גוש קטיף מחבל של ארגון החמאס. הוא הגיע למתחם המכינה בעצמונה והחל לירות לכל עבר ולהשליך רימוני יד – הן לעבר הקמפוס והן לעבר בתי מגורים. באירוע נפגעו עשרות צעירים וחמישה תלמידים נרצחו, בהם אריאל.
אריאל היה בן 19 במותו. הותיר הורים, שני אחים ואחות. הוא הובא למנוחת עולמים בבית העלמין בהר המנוחות בירושלים.
לזכר חמשת החללים ערכו במכינה בעצמונה את הספר "חמושי עוז", ובו סיפורי חייהם ומותם.