יעקב יעקובי חצב ז''ל

קורות חיים

יעקב (יעקובי), בן ציונה ושמעון, נולד בקיבוץ אלונים שבצפון עמק יזרעאל בי' בניסן תשי"ט (18.04.1959). אח לגיורא, דינה ואייל. בהיותו בן שלוש נסע עם הוריו ואחיו הבכור גיורא לאיראן, שם עשו ההורים בשליחות. בתקופה זו גדל במשפחה המורחבת, סבים, דודים ובני דודים, והתחנך בגן הילדים בטהרן. כשהיה בן שש חזרה המשפחה לאלונים, ויעקובי המשיך את המסלול הרגיל של החינוך המשותף בקיבוץ עם בני גילו. למד בבית הספר היסודי באלונים, והמשיך לחטיבת ביניים ולחטיבה העליונה בבית הספר האזורי ביגור.

יעקובי הצטיין בספרות ובספורט. השתתף בקבוצת הכדור-מים בטבעון והצטיין בענף זה. הוא אהב לשיר ולרקוד, וכשרקד לא רק הרגליים רקדו, אלא העיניים, המצח וכל שריר בגוף.

בגיל 18 התגייס יעקובי ליחידה קרבית, אך בטירונות שבר את עצם הירך. הוא פונה במצב קשה במסוק לבית החולים באשקלון, היה מאושפז מספר שבועות ואחרי כן נשלח לביתו לתקופת החלמה. בפציעה איבד את כושרו הקרבי, היה זה עבורו משבר רציני וסבל בל ישוער. בשבילו הייתה זו בושה לחזור לצבא ולשבת במשרד. לכן ביקש ללמוד במכון וינגייט בקורס למדריכי ספורט, ובתפקיד זה עסק עד תום שירותו.

בסיום השירות הצבאי הלך לקיבוץ רתמים, התיישבות חדשה בנגב, ושם הקים את הענף התעשייתי של הקיבוץ. לאחר שנתיים שב לאלונים והשתלב בתעשייה. כעבור תקופה מסויימת נסע לטייל ולעבוד בארצות הברית ובמזרח הרחוק. עם שובו לארץ פנה לצה"ל וביקש לשרת במילואים במסגרת יחידה קרבית, ואכן נענה.

בשנת 1990 התחיל יעקובי ללמוד מחשבים בטכניון. ביום הראשון בקמפוס הכיר את איה, לימים רעייתו. אחרי זמן קצר פרש מלימודי המחשב ועבר לאוניברסיטת חיפה, ללימודי ארץ ישראל והדרכת תיירים. מאוד אהב תחום זה, ומשסיים את לימודיו עבד בעיקר בהדרכת תיירים דוברי אנגלית. יעקובי עבד עם קבוצות מגוונות, בוגרים ונערים. את קבוצות הנוער שהדריך נהג ללמד שירים וריקודים ישראליים. יעקובי אהב את ארץ ישראל, את נופיה ואת מורשתה. הכיר את שבילי הארץ ואת קורות העם על בוריים, ואת ידיעותיו ואהבתו לארץ מימש בעיסוקו כמדריך תיירים, ולימים הנחילן לבניו.

בשנת 1994 איה ויעקובי באו בברית הנישואין, והחליטו לבנות את ביתם במושב חמרה. במושב נולדו שני בניהם, שחר ואלעד. יעקובי היה מאושר וגאה בתא המשפחתי שהקים, היה בעל אוהב לאשתו ואב נפלא, אשר הקדיש את מרבית זמנו לילדיו.

יעקובי שפע אהבה, והיה קשור לכל בני המשפחה המורחבת שעם השנים עלו לישראל. הוא אהב במיוחד את אחותו דינה ושמר איתה על קשר גם כשלא היה בארץ. הוא היה גאה באחותו, תמיד זכר את יום הולדתה והקפיד לשלוח פרחים לביתה. לימים, כשנולד בכורו שחר, היה יעקובי מאושר שהוא יפה כמו דינה. בסוף שנות התשעים חלתה דינה בסרטן ויעקובי ליווה אותה במחלתה. הוא עבר משבר קשה אחרי מותה ב- 1997, ולא פעם פקד את קברה והתאבל עליה.

בתקופות השפל בתיירות התמחה יעקובי בנהיגת אוטובוס, ועבד בהסעות מאורגנות בשירות המועצה האזורית בקעת הירדן. הוא רצה לרכוש רכב ממוגן ירי ולהשתלב במערך העבודה במועצה, אולם נאלץ לקנות רכב רגיל ולהמתין בתור הארוך לרכב ממוגן. יעקובי היה מאושר וגאה שהצליח לפרנס את משפחתו בכבוד בעבודה בהסעות ברכב שרכש.

ביום ראשון כ"א באלול תשס"א (09.09.2001), כשבועיים אחרי שהחל לעבוד בהסעות, נפתחה על מכוניתו של יעקובי אש ממארב של מחבלים פלסטינאים בעת שהסיע מורות בכביש הבקעה. בפיגוע נפצעו מספר מורות, המורה סימה פרנקו והנהג יעקב חצב נרצחו.

בן 42 היה יעקובי במותו, הותיר הורים, אחים, אישה וילדים. הובא למנוחות בבית העלמין של קיבוץ אלונים, ליד קברה של אחותו.

המשפחה כינסה בחוברת דברים שכתבו קרובים וחברים לזכר יעקובי, דברים שהוא כתב ותמונות מחייו. כתבו בני המשפחה: "קובי שלנו יקירנו. דע לך, האובדן קשה מנשוא. לרעייתך האוהבת, לילדיך הרכים שלא תופסים איזה אסון נורא קרה להם, לאחים ולהורים השכולים. נזכור אותך בן יקר כאיש משפחה, בעל ואבא דואג ואוהב, כאח וכבן נאמן, תומך, אוהב ומכבד. מי ייתן שמשפחתך וילדיך יוכלו לחיות בשלום ובשלווה עם שכניהם הערבים. כולנו מתפללים ומקווים שהשלום יהיה המחיר לחייך, שנקטעו בראשיתם".