קורות חיים
בן יעקב. נולד ביום ז' בכסלו תקמ"ו (09.11.1785) בקיידאן, ליטא.
שנת הולדתו - תקמ"ו - הפכה לסמל לאיש ולמעשיו: תמיד היה נכון לקום ולעשות את אשר צריך. כך גם קם ועלה לארץ-ישראל בשנת תקע"א (1811), בהיותו בן 25, עם אשתו ושלושת ילדיהם. במשך חמישה חודשים ניטלטלה המשפחה בדרך-לא-דרך, עד שהגיעה לקושטא, בירת האימפריה הטורקית. במשך תקופה זו למד את מלאכת הצורפות, שממנה קיווה להתפרנס בארץ. כעבור כמה חודשי שהייה בטורקיה הגיעה המשפחה באוניית מפרשים לחופה של עכו, שהיתה באותה תקופה הנמל הראשי של ארץ-ישראל.
בעכו שהה ימים אחדים, חגג בה את חג שמחת-תורה של שנת תקע"א - יום אחד, כמנהג ארץ-ישראל, ולא יומיים כנהוג בחו"ל, לציון השתקעותו בארץ - ועם שאר תלמידי "הגאון מווילנה" השתקע בצפת. שם קנה בית, עסק במלאכת הצורפות, ואף שינה שמו לצורף - על-שם מלאכתו.
כאשר פרצה בצפת מגפת הדבר (1813) ורבים מתושבי הגליל נספו, היה צורף בין הבודדים שעלו לירושלים. כיוון שהכניסה לעיר ליהודים אשכנזים על לבושם המיוחד היתה כרוכה בסכנה, התחפשו ולבשו בגדי יהודים ספרדים "לבל יכירום הערבים כי אשכנזים הם". הראש"ז (כך נקרא בקיצור) היה מן הראשונים, אשר דרש כי היהודים יבנו להם בתים, יתפרנסו ממעשי ידיהם, יעסקו במלאכה ובחקלאות - ולא מכספי ה"חלוקה" - והיה לא רק נאה דורש, אלא גם נאה מקיים. למרות היותו תלמיד-חכם מובהק, היה אמן מומחה במלאכת הצורפות. איש נמרץ ורב-תושייה, איש גבה-קומה שדיבורו שקול ומדוד ובעל הדרת-פנים, שעורר רגשי כבוד בלב כל רואיו, יהודים וערבים כאחד.
היישוב האשכנזי בירושלים הלך ורב, ונוצר צורך לבנות בית-כנסת מיוחד להם, שבו יתפללו לפי מנהגם. מאה שנה קודם לכן, בתקופת ר' יהודה החסיד, בנתה הקהילה האשכנזית לעצמה בית-כנסת. כיוון שחסרו להם אמצעים כספיים, לוו כספים בריבית גבוהה מהערבים. משלא יכלו לעמוד בתשלומים, נעלמו האשכנזים מירושלים, ובית-הכנסת, שהפך לחורבה, "דיר שיכנז", נקרא "חורבת ר' יהודה החסיד". בחורבה זו נתנו ראשי הקהילה האשכנזית את עינם, והראש"ז נשלח כשליח לקהיר אל הנדיב מוחמד עלי, שמשל אז בארץ-ישראל. בנועם דיבורו ובנימוקיו הצליח להוציא מהנדיב "פירמן" (אישור), האוסר על הערבים לגבות את החוב הישן מהאשכנזים החדשים, מעביר את הזכויות על ה"חורבה" ליהודים, ומתיר להם לבנותה מחדש.
בניין ה"חורבה" התמלא במרוצת השנים ערמות של פחי וזבל. לפי הוראת הראש"ז באו כל בני-הקהילה - אנשים ונשים, זקנים וטף - ועבדו בפינוי ה"חורבה" וקוממו את חורבותיה (ה"חורבה" נהרסה שנית כשהירדנים החליטו לפוצץ את המקום במלחמת העצמאות, ימים אחדים אחרי שכבשו את הרובע היהודי. לאחר מלחמת ששת הימים התחילו לשקמה). בהשתדלותו להשיג כספים לבניין ה"חורבה" הגיע הראש"ז לאנגליה ונפגש עם משה מונטיפיורי, וזה עשהו נאמן על הכספים לבניית ה"חורבה". עד סיום בניין ה"חורבה" מחדש בנה הראש"ז בשנת תקצ"ז את בית-הכנסת "מנחם ציון".
כאשר חזר השלטון על ארץ-ישראל לידי הטורקים, אימץ לו הראש"ז את נתינות ממלכת פרוסיה וכיהן כסגן הקונסול הפרוסי בירושלים. תפקיד זה נתן לו סמכויות רבות, כבוד ומעמד, והוא ניצל אותו לטובת היישוב היהודי ולהרחבת הקהילה היהודית בעיר. כן ניסה, בשותפות עם ערבים, לעסוק בחקלאות בכפר גאזה שליד רמלה .
בהיות הראש"ז מראשי קהילת האשכנזים בירושלים, עשה רבות להשכנת שלום בין סיעות האשכנזים בעיר ובין קהילות האשכנזים והספרדים, ואף נסע בשליחות שתי הקהילות כאחת לארצות אירופה לאסוף כספים לטובת יהודי ארץ-ישראל.
בשנת 1838 רעדה אדמת ארץ-ישראל, והעיר צפת היתה לעיי-חורבות. בין ההריסות נקברו רבים מיהודי העיר. הראש"ז וידידו ר' ישעיהו בארדקי יצאו בראש קבוצה של 40 מתנדבים מירושלים, מצוידים בכלי-עבודה, תרופות ותחבושות, לעורת תושבי המקום.
הצלחתו של הראש"ז בביצור היישוב היהודי בירושלים והחזרת החזקה על ה"חורבה" לידי היהודים היתה לצנינים בעיני הערבים, והם חיפשו דרכים לנקום בו. פעם אחת נורה אליו כדור רובה מן המארב, אך החטיא, והיורה במנוסתו נפל לבור מים וטבע. בפעם השנייה, כאשר הלך כמנהגו לבית-הכנסת להתפלל תפילת ותיקין, הוכה מאחוריו על ראשו במכת חרב. הראש"ז נפל מתבוסס בדמו ואיבד את הכרתו.
יותר משלושה חודשים שכב על ערש דווי. ביום מותו, י"ט באלול תרי"א (16.09.1851), שבה אליו הכרתו. הוא ביקש להביא לפניו את כל בני-משפחתו, ידידיו ומכריו, נפרד מהם לשלום ונאסף אל עמיו.
הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין שעל הר הזיתים, בסמוך לקבר הנביא זכריה. על קברו נחקק: "מקום קבורת מהר"ר אברהם שלמה זלמן זצ"ל, אשר הציל את נחלת האשכנזים מידי הישמעאלים והשתדל בבנין בית המדרש מנחם ציון זי"ע". בתקופת השלטון הירדני חוללו כל הקברים באזור יד-אבשלום - קבר זכריה, וגם מצבתו של הראש"ז נעלמה.
השאיר אחריו אישה, שלושה בנים ובת. צאצאיו שינו את שמם לסלומון - השם הגרמני לשלמה. נכדו, יואל-משה סלומון, היה מראשוני המתיישבים מחוץ לחומת העיר העתיקה, בשכונת נחלת-שבעה, עורך העיתון הלבנון - העיתון העברי הראשון בארץ-ישראל (1863 ), ומראשוני המתיישבים במושבה היהודית הראשונה בארץ-ישראל, פתח-תקווה, שנוסדה בשנת תרל"ח (1878).
הראש"ז צורף היה הקורבן הראשון של היישוב החדש בירושלים. רבים מצאצאיו נתנו את נפשם במלחמות ישראל או בפעולות איבה, בהם שאול רוטמן, משה סלומון, עודד חי, יואל איזיק, ידין טננבאום, צבי קסטלר, ארנון פלאי ואב"י וולנסקי.
תולדות חייו ותיאור מעשיו של הראש"ז צורף התפרסמו בספרים ברוח ובחיל, מגנזי ירושלים, חולמים ומגשימים, נחלת אבות; ובספר שהוציא לאור נינו, מרדכי סלומון - שלושה דורות בישוב.