דב דריבן ז''ל

קורות חיים

דב, בן קלרה ואדי, נולד בישראל בי"ב בחשוון תש"ל (23.10.1969). גדל בחברון ובקריית ארבע עם חמשת אחיו ואחיותיו, במשפחה של חקלאים. הוא למד בבית ספר יסודי בקריית ארבע ובתיכון בישיבת אפרת, מגיל צעיר מאוד היה איש שטח שרכב על סוסים ורעה צאן בשטחים סביב חברון.

דב שירת בצה"ל ביחידת הכלבנים כמאלף כלבים. כשהשתחרר חזר לקריית ארבע ולעבודה בטבע, טיפח חוות סוסים ועסק בעבודות בניין. תקופה מסויימת עבד כשומר האתר הארכיאולוגי בסוסיא וגר לבדו במקום. כתחביב עסק דב באגרוף תאילנדי ובקרב מגע, ואימן את ילדי קריית ארבע בחוגים בתחום. מספר מכר: "דב היה ענק שרירי וזריז, מתאמן בהטלת סכינים וגרזנים על גזעי עצים, המון קרבות ואימונים. סוסים, כלבים, בגדי עור, עושה חגורות, מגפיים מעור עם עקב ועיטור מוטבע, אוהב לשיר ומאוד שמח. קאובוי אמיתי, אבל ישראלי-עברי. דב כבר אז היה מכיר את כל הר חברון. לקח עדרים למרעה - מתקוע עד לכיש, לבדו בשטח כמה שבועות".

דב נישא לעדי. הזוג גר בקרוואן בחוות מעון שבדרום הר חברון ושם נולדו ילדיהם בר, שקד, ניר ויואב. הם תכננו להקים במקום חווה חקלאית בה יגורו ויתפרנסו מתוצרתה, ודב עבד בבנייה באזור.

ביום ראשון כ"ג בניסן תשנ"ח (19.04.1998), בעשר בבוקר, ירדו דב ושניים מחבריו לסלק ערבים שפלשו עם עדר לשטח חוות מעון בדרום הר חברון, סמוך להתנחלות מעון. הם נכנסו למארב מתוכנן, והחל ירי עליהם. דב, שלא היה חמוש, נרצח. שני חבריו נפצעו, והערבים נמלטו.

דב היה בן 29 במותו. הותיר אישה וארבעה ילדים, הורים, אחים ואחיות. הובא למנוחות בבית העלמין בסוסיא, בדרום הר חברון.

במלאת שנתיים לרצח דב נערכו צעדה ויום עיון לזכרו, והתקיים טקס הכנסת ספר תורה על שמו לבית הכנסת בקריית ארבע.

לזכרו של דב הוקם חוג למטיילים להר חברון ושמו - דרו"ר בארץ.

משפחתו של דב הוציאה חוברת לזכרו ובה דברי בני משפחה וחברים על דמותו וחייו. מספר חבר: "דב היה ענק בגוף וענק ברוח. גאה ללא גבול ומעולם לא שחצן. מלא אגרסיביות וכוחנות - המון אגדות הילכו עליו - ומעולם לא פגע באיש לרעה. איש פרא - נדודים ומדברות - ואיש משפחה למופת. מחבק חבר עד שעצמותיו מתפקעות - ומחזיק ברוך וליטוף את תינוקו הקטן... גם בנאי וגם הוגה, גם נווד וגם בונה, גם בודד וגם מחבק כל מכר בצהלה ואיזה רעיון נעלה. איש מעשה מרשים - שכל מעשהו שרוי בהגות. זהו דב - אישיות לדוגמא. אולי קצת הקדים את דורו - רובנו עדיין רחוקים כל כך מלהכיל אושר זה".