קורות חיים
מישה יצחק, בן צפורה ובן ציון, נולד בוויסלביצה שבפולין בתרפ"ב (1922), אח לחנה, חיים, זאב ושלמה. הוא למד בבית ספר עממי בעיר והיה פעיל בתנועת נוער "החלוץ". עם פלישת גרמניה לפולין עברה המשפחה לרוסיה, ומישה יצחק למד בבית ספר חקלאי.
במלחמת העולם השנייה לחם עם צבא רוסיה נגד הצבא היפני במנצ'וריה. אחרי המלחמה חזר למשפחה ברוסיה, נישא לעדה לבית וויס ועבד כמכונאי וכנהג. בשנת 1957 חזרו מרוסיה לפולין, ובשנת 1960 עלתה המשפחה לארץ.
תחילה גרו בקרית שמונה ואחר עברו לקרית גת. מישה יצחק עבד במפעל "סוגת" ואחר כך כטרקטוריסט. מאז לימודיו בבית הספר החקלאי התגלה מישה יצחק כבעל ידי זהב בתיקון כל דבר, בעיקר היה מומחה בתפעול ותיקון טרקטורים. הוא עבד עם טרקטור במקומות מסוכנים ולא ידע פחד, תמיד ראה בכך הגשמת הציונות. במלחמת ששת הימים הוביל פריצת מכשולים והכשרת דרכים ביחידת ההנדסה בה שירת.
מישה יצחק היה נשוי לעדה, ואב לאהרון אליק, צילה, אהובה, מירי ובלה. איש משפחה אוהב ואהוב היה, טייל הרבה בארץ עם משפחתו. בין תחביביו היה הבישול, מאוד אהב לבשל למשפחה וחברים.
ביום חמישי בבוקר, ט"ז באלול תש"ל (17.09.1970), נהג מישה יצחק בטרקטור ברצועת עזה סמוך לרפיח, שם עבד בפריצת דרכים ובהכשרת שטחים לישובי פיתחת רפיח כמנהל עבודה במסגרת חברת "המעזק". איתו היו שני עובדים, אחד מהם מתלמד שלו בעבודה. הגלגל שמתחת לתא הנהג עלה על מטען כפול של מוקשים שהניחו מחבלים, מישה יצחק ועובד נוסף נהרגו והנוסע השלישי נפצע.
בן 48 במותו. מישה יצחק הותיר אישה, בן וארבע בנות. הובא למנוחת עולמים בבית העלמין בקרית גת.
מנהלי חברת "המעזק" ועובדיה החליטו לתרום את פרס העבודה ע"ש נמיר, בו זכו באותה שנה, להנצחת זכר מישה יצחק. הפרס יועד לקידום לימודיו של בנו.