עליזה פרץ ז''ל

קורות חיים

עליזה, בת בידה ומשה, נולדה במרוקו בט' בניסן תשט"ו (01.04.1955). לישראל עלתה בשנת 1963 ביחד עם הוריה, אחיה שאול וישעיהו ואחיותיה תמר, סמדר, רחל ואפרת-סימה.

המשפחה התיישבה במושב אביבים על גבול לבנון. עליזה סיימה את לימודיה היסודיים בבית הספר במושב, ו"היתה פאר המוסד החינוכי באביבים", כדברי מוריה. היא התכוננה להמשיך בלימודים בתיכון הדתי "כפר הנוער", בית ספר חקלאי שימשיך את אווירת הכפר בה צמחה.

על חיי עליזה במושב מיום עלייתה מספרת חברתה ציפי: "שבע שנים של הסתגלות לארץ, לחבל הקליטה, למערכת החינוך. ואת, עליזה, הפנמת את ערכי הארץ החדשה כל כך יפה, היסודות שלימדו אותנו איזה כישרון היה טמון בך. בכל מה שנגעת ניכר מבטך המיוחד, הנקיון והסדר, כתב ידך הנאה, ההדפסות הכי יפות, הציורים המדהימים בכשרון אמנותי נדיר. ולא שמרת לעצמך את הכישורים האלה. תמיד עזרת לאחרים וקישטת להם את המחברות, ותמיד בשמחה וברצון. בלטת ביכולת הנתינה, התגייסת כולך למען ובשביל האחר ונתת מעצמך".

ביום שישי ט"ז באייר תש"ל (22.05.1970) בבוקר יצאה הסעה של תלמידים ממושב אביבים אל עבר בית הספר האזורי. היתה זו נסיעה שגרתית, באוטובוס היו כ- 30 ילדים מכיתות א' עד ג', מספר מורות ושני מבוגרים נוספים כטרמפיסטים. עליזה עלתה לאוטובוס כדי להחתים את מנהלי בית הספר היסודי על טפסי ההרשמה לבית הספר החדש.

האוטובוס נכנס לקיבוץ ברעם ויצא חזרה אל הכביש המוביל למושב דובב, אז ירו לעברו מחבלים שהיו במארב שלושה טילי בזוקה. האוטובוס וכמעט כל נוסעיו נפגעו. 12 מהנוסעים, מרביתם ילדים, נרצחו.

על שאירע באוטובוס מספרת ניצה, אחייניתה של עליזה: "אש, עשן וזעקות שבר ממלאים באותם רגעים את חלל האוטובוס. באותם רגעי אימה נסיתי בכוחות עצמי לצאת מהאוטובוס אך ממש לא יכולתי, כאב חד פילח את בטני וכמו כן את רגלי השמאלית לא יכולתי להזיז, הרגשתי ממש חסרת אונים. בשארית כוחותי הצלחתי איכשהו לצאת החוצה מתוך התופת הנוראה. בדרך אני רואה את דודתי עליזה ומבקשת ממנה לרדת. היא סירבה ואמרה: 'קודם שהילדים הקטנים ייצאו'".

עליזה שנפגעה קשה לא הסכימה לצאת מהאוטובוס ולקבל טיפול לפני שוידאה שפונו כל הילדים הקטנים, בהם שתי בנות אחיה שנפצעו. היא מתה לפני שהגיעה העזרה.

בת 14 שנים היתה במותה. הותירה הורים, אחים ואחיות. הובאה למנוחות בבית העלמין בצפת, בחלקת ילדי אביבים.

בשנת 2000 המשפחה הוציאה חוברת ובה דברי בני משפחה וחברים על עליזה. אחותה אפרת-סימה כתבה שיר בשם "רצח נעורים באביבים": "...לא אדע אם יד המקרה או אצבע אלוקים בדבר / כי עליזה אחותי לא היתה אמורה לנסוע באותו יום מר ונמהר. התעקשה להצטרף להסעת תלמידים מן הישוב / למרות שאימא הפצירה בה שוב ושוב. וכשנפגע אוטובוס הילדים על ידי בני עוולה / נודע כי עליזה נפצעה, אך פציעתה קלה. וכשצוות ההצלה אל עליזה ממהר / שלחה אותו לטפל בפצועים קשה יותר. בסבלנות ויסורים חיכתה לצוות שיגיע אליה / אבל כוחה לא עמד לה ולמען כולם מסרה את חייה. כך היא עליזה אחותי, חכמה, מבינה ומתחשבת, תמיד היתה / במשפחה, בקהילה ובין חברותיה בכיתה... בכל יום בשעת שמחה, או חלילה צרה / בשרשרת המשפחה לנו את חסרה".

ועוד כתבה האחות: "מהר חלפו שלושים שנה / ואת נשארת עדיין ילדה / מתבגרים ונישאים האחים / משפחות משל עצמם מגדלים... עוד שנה של געגועים ועוד אחת / אוהבים אותך כולנו לעולמי עד / לא ימוש מאיתנו זכרך / שכבי בשלום על משכבך".