מישה פקטורי פקטורוביץ ז''ל

קורות חיים

מישה פקטורי נולד בקייב שברוסיה להוריו יעקב פקטורוביץ ורחל (ממשפחת הביאליצרקובסקי) בחודש אייר שנת תרס"ז (אפריל 1907). משפחתו הייתה משפחה דתית שהיגרה מכפר שכן, ולאביו היה מפעל קטן לתפירת עורות לנעליים.

בצעירותו עסק בספורט והגיע להישגים גבוהים בקפיצה לגובה (מקום ראשון בתחרות אזורית לנוער) ובזריקת דיסקוס (שליווהו לכל מקום גם לאחר עלייתו ארצה).

לאחר המהפכה הקומוניסטית הצטרף לפעילות במסגרת תנועת "השומר הצעיר", שהייתה תנועה ציונית מחתרתית בס.ס.ס.ר (ברית המועצות).

בשנת 1921 השתתף במפגש עם יהודה קופילביץ (לימים "אלמוג"), שהגיע לקייב במסגרת כנס חקלאי, ונפגש עם צעירי תנועת "השומר הצעיר". יהודה, שהיה שזוף, וסיפוריו על ארץ ישראל, כבשו את מישה ודחפו אותו להגברת פעילותו הציבורית במסגרת התנועה. פעילותו זו הביאה לכך שבגיל 16 הוא נתמנה למפקד גליל באזור גדול באוקראינה, והוערך כמדריך בעל נפש סוערת, בעל מזג חם ולוהט, ברוך כשרון, איש חזון ומעש, שלא ידע לאות בפעילותו הציבורית.

בשנת 1925, בהיותו רק בן 18, השיגה אותו יד הג.פ.או (המשטרה החשאית הסובייטית) והוא נידון למאסר וגירוש על פעילותו הציונית, שנחשבה בעיני השלטונות כפעולה אנטי סובייטית. לאחר כשנתיים בהן התגלגל בבתי סוהר סובייטיים (עם הפושעים הפליליים), נשפט לגירוש ונשלח לסמיפלטינסק שבקזחסטן ואח"כ לאקטויבינסק.

בתקופה זו של הגירוש הצטרף לקומונה עם קבוצה גדולה ומלוכדת של נוער ציוני שגורש לסיביר, בהם: צבי שוסטק, אליעזר גפן, דב פייגין הפסל, אהרונצ'יק גלעדי (גיליצץ) הצייר ואחיו גרץ, חבר המטה הראשי של התנועה, ועוד חברים רבים שבהמשך עלו לישראל והקימו את קיבוץ טבריה ואח"כ את קיבוץ אפיקים. בתקופת הגירוש עבד מישה כמודד, ובמקביל למד וסיים לימודי הנדסת מכונות.

בשנת 1929 הומר עונש ההגליה שלו לסיביר - בגירוש מברה"מ, והוא הגיע לישראל.

עם בואו ארצה התקבל לעבודה כמודד כבישים וקרקעות בחברת "הכשרת הישוב". עבודה זו איפשרה לו להכיר את הארץ דרך הרגליים, ובמשך מספר שנים הוא "חרש" אותה לאורכה ולרוחבה. במקביל השלים לימודי הנדסה, בלימודים בכתב, והצטרף כפעיל בהגנה ובקלוב התעופה. מישה נרשם לקורס דאייה במסגרת הקלוב אך מסיבות רפואיות לא התקבל. למרות זאת המשיך בפעילותו כחבר קלוב התעופה, במטרה להפיץ את רעיון התעופה העברית.

ב- 1936, במסגרת ההכנות לוועדת "פיל", שאמורה היתה לדון בחלוקת הארץ, נשלח מישה ע"י "הכשרת הישוב", בראש קבוצת מודדים, למדוד אדמות שנרכשו בנגב. מרכז פעילות הקבוצה היה במערת רביבים, שב- 1946 שימשה למגורי חברי משק רביבים, עם עלייתם להתיישבות. פעילות זו, שנמשכה כמה חודשים, בוצעה בתנאים קשים, בין הבדואים ובתנאי אקלים מדברי, נתנה למודדים תחושה של שליחות לאומית ציונית, כאנשי בראשית, ההולכים כחלוצים לפני המחנה.

בהיות הקבוצה במערת רביבים הצטרפו אליה שתי מתנדבות מהצפון: הדסה גלעדי ויהודית גולדמן. יהודית, ילידת תל אביב, גדלה בחוות פוריה. אביה היה ממקימי המקום, שהיווה בסיס חברתי וחקלאי לאנשי "השומר" בגליל ובעמק הירדן, ויהודית קיבלה שם את החותם של חקלאית ובת למשפחת השומר. בגיל 10 היא נתייתמה, ועברה לחיות אצל דודתה חנה נחמני בטבריה. בתום לימודי התיכון, עברה יהודית ללמוד בבית הספר החקלאי בנהלל, שם פגשה מחדש את חברת ילדותה הדסה גלעדי. חברותה עם הדסה, וקשריה עם אנשי "השומר", הובילו את יהודית להצטרף כחברה לקיבוץ כפר גלעדי. מהקיבוץ הגיעו שתי החברות לנגב, לסייע למודדים בשגרת חייהם.

היכרות זו עם המתנדבות הצעירות הובילה לחתונתו של מישה עם יהודית וללכתו אחריה לקיבוץ כפר גלעדי. ב- 1936 הצטרף גם מישה כחבר בכפר גלעדי, שם הם הקימו את ביתם ולימים גידלו בו 4 ילדים: אמנון, אלינוער, אדי ורחל.

בכפר גלעדי עבר מישה את מסלול הקליטה הרגיל של אותם הזמנים: בתחילה אוהל עם "פרימוס" (דבורה רוזנר), אח"כ אוהל משפחה, ועם הולדת הבן הראשון - חדר בצריף ומאוחר יותר חדר בבית ב"מגרש".

בעבודתו המשיך מישה להיות עובד חוץ: כמודד, כ"גפיר" ואח"כ כמהנדס ראשי של מפעל "זכיון החולה" של הקרן הקיימת, בניהולו של נחום הורביץ. מפעל זה קרב אותו לנושא שהפך למטרת חייו – לרתום את הטבע ומשאביו לטובת חידוש ההתישבות והחיים בארץ. במסגרת עבודתו זו עסק בחקירת הדרכים לניצול ה"קבול" לטובת התעשיה והחקלאות ודרכים לייבוש ביצת החולה והפיכתה לאזור חיים חקלאי.

במלחמת העצמאות מונה מישה כרכז הביטחון (המא"ז) של מושב בית הילל, אליו היה מגיע מכפר גלעדי ברכבו (טכסי פורד מודל 36) כשהוא מצויד באקדח "פרבלום", בדרכים שרק שיירות של כלי רכב בליווי משוריינים היו נוסעות בהן.

אחרי המלחמה המשיך כקצין קבע בצה"ל במשך כשנה. בתקופה זו פעל כחצי שנה בנגב, בראש צוות מיוחד, שהוקם לחקר פוטנציאל המים בו ולהקמת רשת מתקנים למדידת זרימת המים בואדיות הנגב.

בשנת 1949 קיבל מינוי של מנהל ומהנדס ראשי, בשירות לחקר מקורות המים, מטעם השירות ההידרולוגי במשרד החקלאות, במחוזות גליל עליון ותחתון ובעמק הירדן. במסגרת תפקיד זה פעל לאיסוף, ריכוז, ועיבוד המידע על פוטנציאל המים העיליים במרחב האמור, ולהקמת רשת של מתקני מדידה, למעקב רציף אחרי כמויות המים הזורמים בנחלים ובואדיות.

בשנת 1953 עזב מישה עם משפחתו את כפר גלעדי ועבר לגור בפוריה.

במסגרת עבודתו המשיך לעסוק בנושא חקר מקורות המים, והיה מעורב בתכנון מפעל ההטיה של מי הירדן, מתוך ערוצו ליד כפר הנשיא, להזרמתם בכובד למרכז הארץ. פרוייקט זה גרם למתיחות גדולה ולהתנגשויות ירי רבות עם הסורים, ולכן הוחלף בפרוייקט של שאיבת המים למוביל הארצי מתוך הכנרת.

ביום ראשון י"ז בסיון תשי"ז (16.06.1957), בעת שעסק באיתור מקום להקמת מתקן למדידת זרימת מי הירדן ליד גשר בנות יעקב, נורה ונהרג מישה ע"י חייל סורי.

בן 50 היה במותו. הותיר אישה וארבעה ילדים. מישה הובא למנוחות בבית העלמין בקיבוץ כפר גלעדי.