קורות חיים
יוסף, בן אברהם וחנה, נולד בסוסנוביץ שבפולין בשנת תר"ף (1920), אח לשישה אחים ואחיות. בצעירותו היה פעיל ב"השומר הצעיר" בעירו ולמד בבית ספר מקצועי הנהלת חשבונות.
בשואה איבד את כל משפחתו, אך הוא ניצל כשברח לרוסיה והצטרף לצבא הרוסי, לחם ונפצע מכדור שחדר קרוב ללבו. בבית החולים פגש את אשתו לעתיד בינה, גם היא ברחה מפולין לרוסיה והייתה סניטרית שטיפלה בפצועים.
הזוג נישא ועלה לארץ ישראל ב- 1948 באוניה "לא תפחידונו", אך המעפילים נתפסו ע"י הבריטים והועברו למחנה מעצר בקפריסין. במחנה נולדה בתם חנה ואחרי כמה חודשים, בסוף חודש מאי 1948, המשפחה הגיעה לארץ והתיישבה בראשון לציון.
ביום 15.05.1948, יום אחרי הקמת המדינה, החלה פלישת הצבא המצרי לדרום הארץ. עם עצירת טור הפלישה המצרי בסוף מאי 1948 באזור אשדוד השתרע קו החזית המצרי במרחק של 12 ק"מ בלבד מדרום לראשון לציון ורבים מבני המושבה היו מגויסים להגנת דרום הארץ, מי בלחימה ומי בביצורים.
במקביל לפלישה הקרקעית הפציצו מטוסים מצריים את גוש דן כמעט מדי יום ולפעמים עברו מעל ראשון לציון, אך למעט פעם אחת בחודש מאי לא נפגעה המושבה. אולם ביום כ"ה באייר תש"ח (03.06.1948) בשעה 11:15 לפני הצהריים הופצצה ראשון לציון קשות ע"י שני מטוסי הפצצה מצריים שפגעו בכמה איזורים בעיר ובעיקר ברחוב הראשי וגרמו לנזקים רבים ול- 25 הרוגים, 14 מהם אזרחים.
בין ההרוגים היה גם יוסף, שנפגע ברחוב הראשי בדרכו לקנות עגלת ילדים לבתו התינוקת. אשתו הייתה בזמן ההפצצה אצל רופאת ילדים בקרבת מקום, וכך ניצלו האם והתינוקת.
יוסף היה בן 28 במותו. הוא נהרג שבוע אחרי שעלה לארץ, הותיר אישה ובת בגיל חודשיים. הובא למנוחת עולמים בחלקה הצבאית בבית העלמין בראשון לציון, בקבר אחים עם הרוגים נוספים מאותו יום.
בהתאם להחלטת העירייה הוקמה בקרבת מקום ההפצצה אנדרטת זיכרון לנופלים.