אלימלך אלי סרבטקה שרביט ז''ל

קורות חיים

אלימלך (אלי), בן משה והדס סרבטקה (שרביט), נולד בכ' בתשרי תרצ"ב (01.10.1931) בעיירה מייחוב שבפולין. בהיותו בן ארבע, בשנת 1935 עלה ארצה. את לימודיו היסודיים סיים בבית הספר "נצח ישראל" בחיפה. המשיך והשתלם בבית הספר המקצועי שליד הטכניון, והשתתף בקורסים של טכנאים צעירים. היה חבר פעיל, ואף מדריך, בתנועת הצופים, ופעיל בגדנ"ע.

אלימלך נכנס לעבוד כחניך בבתי הזיקוק במפרץ חיפה, ואת השכלתו השלים בשיעורי ערב בטכניון. תוך עבודתו בבתי הזיקוק מילא גם תפקידי הגנה במקום.

בתי הזיקוק היו באותה תקופה המפעל הגדול ביותר באזור. עבדו בו כ - 2,400 עובדים, 400 מתוכם יהודים, והיתר - ערבים. אבטחת המקום היתה נתונה בידי 130 נוטרים, כולם ערבים, וכמו כן חנתה במקום יחידה מ'הליגיון הערבי' בפיקוד בריטי. אף על פי שחלק ניכר מהעובדים היהודיים היו חברי ה'הגנה', לא ניתן לארגן יחידות התגוננות נושאות נשק, בגלל מספרם הגדול של הערבים והנוכחות הבריטית החזקה.

אחרי החלטת האו"ם על חלוקת הארץ, הלכה המתיחות בארץ בין יהודים לערבים וגאתה. כמה ימים לפני הירצחו ניצל אלימלך בנס בעת התקפה של ערבים על אוטובוס שבו נסע. בתוך המפעל המשיכו להתקיים יחסי עבודה תקינים.

בי"ז בטבת תש"ח (30.12.1947), בשעה 10:20 לפני הצהריים, זרקו כמה מאנשי האצ"ל 2 פצצות מתוך טנדר חולף לעבר כמה עשרות פועלים ערבים שעמדו מחוץ לשערי המפעל. בהתפוצצות נהרגו 6 פועלים ערבים ועוד 50 נפצעו. כמה דקות לאחר מכן החלו ערבים בתוך המפעל לפגוע בחבריהם היהודים באמצעים שונים מכל הבא ליד. הפורעים הערבים פעלו באין מפריע, ולעיתים נהנו משיתוף פעולה מצד הנוטרים הערבים. המהומות נמשכו כשעה ורבע. רק סמוך לשעה 12 החלו לפעול במקום יחידות צבא ומשטרה בריטיות, שהביאו להפסקת ההתפרעויות, ופינו את היהודים שניצלו ואת הנפגעים.

בתום אותו יום התברר כי בטבח בתי הזיקוק נהרגו 39 יהודים ועוד 51 נפצעו.

אלימלך בן ה - 16 היה בין הרוגי אותו יום דמים, י"ז בטבת תש"ח (30.12.1947).

הובא למנוחת עולמים בחלקת בתי הזיקוק שבבית העלמין בחיפה.

בני משפחתו השכולים, הוריו ואחיו שלמה, תיארו בהספד שנשאו על קברו ביום השנה את דאגתו המתמדת להורים ואת קשריו לבית: "שפע טוב-לב ציין אותו תמיד. נגעה עד הלב דאגתו לנו - לאבא ולאימא. היה קשור מאוד לבית, שמח בשמחתו ומצטער בצערו. תקוות הוריו היה, אושרם וגאוותם". וידיד המשפחה מתאר: "נער רך בשנים היה במותו, ובכל זאת כבר נסתמנו בו כל סגולות היקר של משפחתו - חריצות, משמעת, אחריות, והעיקר - אהבה, אהבה להורים, למולדת, לבני עמו, אהבה לכל אדם. סגולות אלה הן שהניעוהו לחזור ולשקוד על התורה ולאחר שבת בלילות על הספרים, למרות שמטבעו לא איש ספרים היה".