קורות חיים
בן שמחה וחיים-אהרון. נולד בכסלו תרע"ו (25.12.1892) בטבריה למשפחה מושרשת מדורות בעיר. אביו וסבו שימשו בה כרבנים ראשיים.
בילדותו למד יצחק בתלמוד-תורה, ואחר-כך בישיבה. במרוצת הזמן רכש השכלה גבוהה בצרפת ושלט בשפות אירופיות אחדות. כבר בצעירותו היו לו מהלכים בקרב הממשל הטורקי בארץ, ובזכות התערבותו שוחררו מן המאסר כמה מיהודי טבריה וממגורשי יפו, שהתגוררו בעיר ונכלאו באשמת ציונות.
בתום מלחמת העולם הראשונה, כשכונן המנדט הבריטי בארץ, הוקמה בטבריה מועצת עירייה. כראש העירייה נתמנה ערבי, וזאכי אלחדיף נתמנה כסגנו. הוא זכה ליחס של כבוד והערכה גם מצד ערביי העיר, ובפיהם נקרא "זאכי אפנדי". בשנות ה- 30 מינתה אותו הנהלת הסוכנות היהודית כחבר בוועדה המדינית המצומצמת לענייני ערבים, ויצחק בן-צבי, יושב ראש הוועד הלאומי, ראה בו את איש אמונו וסודו. עם ידידיו נמנה גם ראגב נאשישיבי, המנהיג הערבי הנודע.
בשנת 1924 נתמנה זאכי אלחדיף לראש עיריית טבריה, ובתפקידו זה נאבק על החזרת חמי טבריה מידי ממשל המנדט לעירייה המקומית. גם בשאר העניינים נודע בתקיפות עמדותו כלפי השלטונות. השלטונות חתרו להדיחו מתפקידו, אבל לא הצליחו בכך בשל התמיכה הכללית שקיבל מצד תושבי העיר - היהודים, המוסלמים והנוצרים. בשנות כהונתו כראש העירייה (1924 - 1938 ) ניתן לזקוף לזכותו את הנחת רשת המים בטבריה העתיקה, חתימת החוזה הראשון עם חברת החשמל הארצישראלית, נטיעת גנים ציבוריים, בניית טיילת לשפת הכנרת, הכנת תוכנית-מתאר לעיר, הקמת השכונה "אחוזת כנרת" ועוד.
עם זאת שקד על טיפוח העבודה העברית - מבלי לקפח את חלקם של הבונים הערבים - והיה בין המסייעים העיקריים להעברת שטחי קרקע גדולים מן האדמות שבידי משפחת אלחדיף ואדמות עמק בית-שאן לידי הקרן הקיימת לישראל. גם היה פעיל ב"הגנה", ובין השאר העביר אליה מידע על פעולותיו של המופתי הירושלמי חאג' אמין אל-חוסייני. בימי מאורעות תרצ"ו - תרצ"ט הצליח להיחלץ משני נסיונות ערביים להתנקש בחייו והמשיך להלך בראש מורם בטבריה - על אף נסיונות אלה ומכתבי-איום שנתלוו אליהם.
ביום ב' בחשוון תרצ"ט (27.10.1938) יצא עם סגנו הערבי מבניין העירייה, וכעבור דקות אחדות ירה בו ערבי מבני המקום יריות אחדות. זאכי הובא לבית-חולים במצב קשה, וכעבור יומיים, ביום ד' בחשוון תרצ"ט (29.10.1938), מת מפצעיו.
הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות של טבריה. הניח אישה, בן ובת.
חייו ופועלו כתובים בספרים שונים לתולדות ארץ-ישראל, בהם גם ספר טבריה.