אמיר אבני ז''ל

קורות חיים

אמיר, בן אבינועם ודורה, נולד בכ"ו בשבט תש"ט (25.02.1949). אח לארנון ולאלי. בן בכור לקיבוץ נירים היה אמיר, והוא נולד בראשון לציון, שם שכן הקיבוץ בעת התגבשותו לאחר מלחמת העצמאות ולפני המעבר לנגב.

אמיר היה בן יחיד בקבוצה עם חמש בנות. כגבר הקטן היחיד בסביבה, היה תמיד נושא לבדיחות, תקוות וחיבה מיוחדת מצד חברי הקיבוץ, שראו בקבוצה הראשונה עוד אחד מפלאי הבראשית של הציונות. כל ימיו ליוותה את אמיר אותה דאגת הורים קולקטיבית של שכבת מייסדי הקיבוץ.

רוב שנות ילדותו ונערותו היה אמיר קטן קומה ורזה בהשוואה לבני גילו. יחד עם זאת, היה ספורטאי מצטיין וראה בספורט דרך לביטוי ולהצטיינות. בכיתה ז' נאלצה הכיתה לעבור לקיבוץ רוחמה, למוסד החינוכי שהיה אז הקרוב ביותר לנירים.

ברוחמה אומץ אמיר על ידי משפחת גולדין, שהעניקה לו בית חם ומחנך במשך שש שנים. למרות הטיפול המסור והאירוח החם, ניכר היה שהריחוק מהבית היה לו קשה, ואמיר ניצל כל חופשה וכל הזדמנות לבילוי ולעבודה בנירים, ובמיוחד במטע שאהב ולמד להכיר בעזרת אביו.

בשנתיים האחרונות במוסד החינוכי, גדל וחדל להיות "ילד". למרות זאת נשאר ביישן ולא הירבה להרים את קולו. כך גם היו יחסיו עם נערות - ביישנים, עדינים ושקטים.

בשנת 1967, אחרי מלחמת ששת הימים, התגייס אמיר לצבא והגיע לצנחנים. על אופיו הפגיע והנערי חיפה היטב בכושרו הגופני ובזריזותו, והיה למפקד כיתה ואחר כך לסמל. למרות הלחצים סירב ללכת לקורס קצינים, מחשש שיועבר מן הצנחנים בסיומו. בצבא נתקל בפעם הראשונה במוות בפעולת כראמה, שם השתתף בחילוץ פצועים והרוגים. כמו כן, השתתף כמפקד בפעילות בשטחי עזה ובגדה המערבית, במארבים, ובמלחמת ההתשה בסואץ.

השנה שאחרי הצבא הייתה המאושרת בחייו - לראשונה חי ברשות עצמו. אמיר עבד במטע, שיחק כדורעף בנירים וכדורסל בניר עוז. רקם אהבות חדשות וחלם על העתיד.

ביום חמישי כ"ג בשבט תשל"א, (18.02.1971), יצא אמיר לרסס במטע האבוקדו. עם כניסתו למטע עלה הטרקטור על מוקש, ואמיר נהרג במקום.

אמיר נהרג שבוע לפני יום הולדתו ה- 22. הותיר הורים ואחים. הוא נטמן באדמת קיבוץ נירים, ביתו.

בקיבוץ נירים הוצאה חוברת לזכר אמיר, ושמו הונצח באולם הספורט שהוקם במקום.