קורות חיים
רות (רותי), בת עוגניה וקרל לפל, נולדה בווינה בירת אוסטריה בד' באלול תרצ"ג (26.08.1933).
בתחילת 1939, לאחר כיבוש אוסטריה ע"י הנאצים, הגיעו אלה פעמיים לבית המשפחה כדי לקחתם למחנות, ורק במקרה בני המשפחה לא היו בבית. כשקיבלה דודתה של רותי רשיון לעלות לישראל היא "אימצה" את רותי כבתה, ובשנת 1939 הגיעו השתיים לארץ באוניה "ירושלים" והתיישבו בחיפה, בשכונת בת גלים. מאוחר יותר הגיעה לארץ אימה של רותי, והן עברו להתגורר בשכונת הדר.
רותי למדה בבית ספר יסודי בשכונת הדר, ובלימודי ערב סיימה תיכון וקיבלה תעודת בגרות. כבר כנערה היא הייתה מדריכה בימיה של "הפועל", אהבה מאוד את הים וכשהתגייסה לצה"ל בחרה לשרת בחיל הים. את שירותה סיימה כקצינה בשייטת הטורפדות.
במהלך שירותה הכירה רותי את זאביק אלמוג, והשניים נישאו ביום 09.06.1954. בספטמבר 1958 נולדה הבת גלית, כעבור שנתיים הבן מושיק ובתחילת 1970 נולדה הבת איריס. בשל עבודתו האינטנסיבית של זאביק כאיש צבא קבע נפל כל נושא ניהול הבית על רותי, והיא קיבלה מטלה זו ברצון ועמדה בה בהצלחה יתרה. כל זאת בנוסף ללימודיה באוניברסיטת חיפה, ולאחר שסיימה לימודי תואר ראשון בייעוץ חינוכי ותולדות האמנות שילבה את ניהול הבית בעבודה במשרה מלאה, תחילה כמורה לאנגלית ואחר כך כמורה יועצת במשרד העבודה.
רותי עבדה כמורה יועצת בבית ספר "עמל" בעכו ובמרכזים להכשרה מקצועית בעכו ובכרמיאל. היא עשתה הרבה מעבר למצופה ממורה יועצת ועזרה לתלמידיה, רבים מהם עולים חדשים, בהתמודדות עם קשיי הקליטה המרובים, בהפנייה לקורסים מקצועיים ובעזרה במילוי טפסים ובטיפול מול מוסדות המדינה. סיפרה נחמה, יועצת עמיתה: "... במסגרת עבודתה רותי טיפלה בקורסי הסבה מקצועית למבוגרים מובטלים שנמצאו בתקופת מעבר, לעיתים קשה, בחיפוש של דרך חדשה. שם הייתה רותי, מלווה אותם מרגע הגיעם ועד יציאתם ליעד חדש בעולם התעסוקה. בצחוק ובנועם, בקול גבוה, הפגינה נוכחות ונסיון, ידעה לנחם, לחזק, להפיג מתח, להימנע מקונפליקט... רותי הייתה ישירה, בלתי פורמלית, נתנה תחושה שוויונית, חיפשה פתרונות מעשיים, הייתה נוכחת בליווי פיזי צמוד, שהקרין בטחון ואמון".
תחביביה הרבים של רותי כללו קריאת ספרים, תיאטרון, קולנוע ואמנות. בהיותה בוגרת לימודים בתולדות האמנות אהבה לבקר בכל מוזיאון ואתר תרבותי, וידעה להעריך ביטויים של אמנות ויצירה. ישירותה, ויכולתה לפתח שיחה בגובה העיניים עם כל אדם, בין אם שיחה עם נכד על תוכניות לילדים או הרצאה בתולדות האמנות, היו מתכונותיה הבולטות.
לאחר יציאתה לגימלאות התנדבה רותי לסייע לקשישים מטעם הביטוח הלאומי. בנוסף, החלה להפיק כתבות במסגרת ארגון "גיל הצפון" בחיפה. ייחודיות סרטיה הייתה הנגיעה בפן האנושי. כתבותיה המקוריות סבבו סביב תחומים אותם הכירה, אם בעברה הרחוק: כתבה על ה'גדעונים' – האלחוטנים באוניות המעפילים, ואם מעברה הקרוב עם הנכדים: כתבה על מחויבות אישית בבית הספר, על לימוד קפוארה ועוד.
ביתם של רותי וזאביק היה בית פתוח לכול, מלא תוכן, שמחה ואווירה נעימה ומיוחדת. אהבתם לנכדיהם הייתה בלתי מסויגת, והלב צהל לקראת כל מפגש איתם. ייחודה של רותי היה ביכולתה להעניק לכל אחד מבני המשפחה את ההרגשה שהוא יחיד ומיוחד מבחינתה. את כולם הכירה לפני ולפנים, וידעה מה הדבר המיוחד שישמח אותם, קפה לאחד ועוגיות לאחר. "היית סופר סבתא של כולנו", כתבו הבת איריס ובעלה אלון, "יש הרבה סבתות בעולם, אבל כמוך הייתה רק אחת. סבתא בעלת לב רחב, שכל חייך סבבו סביב הנכדים עמרי, אסף, תומר, אורן, עדי, ניב ואלעד. הכרת כל אחד מהם על בוריו... וידעת לפנק את כולם ברוך, באהבה, בחום".
בשבת ח' בתשרי תשס"ד (04.10.2003) יצאו רותי וזאביק עם שניים מילדיהם ועם נכדיהם לבלות בחוף הים בחיפה, ובצהריים נכנסו לאכול במסעדת "מקסים" הסמוכה, בשדרות ההגנה. סמוך לשעה 14:00 פוצצה מחבלת-מתאבדת את חומר הנפץ שבתיקה במרכז המסעדה. עשרות אנשים נפגעו בפיצוץ, ו- 21 בני אדם נרצחו. בין החללים היו רותי, בעלה זאביק, בנם מושיק ושני נכדים שלהם – תומר, בנו של מושיק, ואסף שטייר, בנה של הבת גלית. בני משפחה אחרים נפצעו בפיגוע.
רותי הייתה בת 70 במותה. הותירה שתי בנות ונכדים. היא הובאה למנוחות בחלקת חללי הטרור בבית העלמין "שדה יהושע", שער "הדס", חיפה, לצד ארבעת בני משפחתה שנרצחו איתה.
"היית עמוד התווך של המשפחה", ספדה הבת, "שיסודותיה התערערו מהיום. למענך נמשיך לשרוד, כדי לשמר את זכרונך. אני מבטיחה לך שנדאג לאלה שנותרו, ובטוחני כי את שם למעלה תשמרי על זאביק, מושיק, תומר ואסף".