קורות חיים
זאב (זאביק), בן מלכה וברוך אברוצקי, נולד בישראל בי"א באלול תרצ"ב (12.09.1932). בן למייסדי כפר סבא, ילד חמישי להוריו ואח למיכאל (מיקה), עמינדב (עמי), אהובה ומתתיהו (תותי). ילדותו עברה במושבה הקטנה כפר סבא, למד בבית הספר היסודי "אוסישקין" ובתיכון "כצנלסון".
משחר ילדותו היה חלומו של זאביק הצעיר להפליג בים. הוא גייס את בני משפחתו הרבים ואת חבריו הקרובים לבניית סירה, עימה הפליג בשעות הפנאי. נסיונות הילדות השונים נסתיימו בהריסתן של הסירות למיניהן, אך האכזבה הייתה זמנית בלבד, והאהבה לים לא פסקה מעולם.
בתחילת מלחמת העצמאות היה זאביק הנער פעיל בגדנ"ע-ים, ובעיקר בחוג הימי של תל אביב שהפליג בנחל הירקון. את שאיפתו ללמוד בבית הספר הימי "מבואות ים" הוא לא הצליח לממש עקב איסורו של אביו ברוך להתקרב לנתניה, בה פעלו הבריטים בתקיפות באותה תקופה, לאחר הריגת הסרג'נטים שלהם ע"י האצ"ל.
לאחר "אהבה נכזבת" זו, התגייס זאביק לצה"ל בשנת 1950, והגיע לחיל הים. את שירותו החל כאיש מכונה על אוניית חיל הים א-16, שהייתה לפני כן ספינת מעפילים. מכאן הדרך קצרה לקורס חובלים, בסיומו החל זאביק את הקריירה הימית העשירה שלו בפיקוד על ספינות טורפדו בחיפה ובאילת, תוך שהוא יוצא לקורסים באיטליה ובצרפת.
עם תחילת עידן הצוללות יצא זאביק לצרפת ולאנגליה, שם הוא סיים קורס מפקדי צוללות וחזר כסגן מפקד הצוללת "רהב". לאחר מכן קיבל את הפיקוד על הצוללת "תנין". במלחמת ששת הימים (יוני 1967) הגיע זאביק לארץ כמפקד הצוללת "לויתן", אותה הביא מאנגליה. אחותה של צוללת זו הייתה "דקר", שטבעה בים.
בשנות מלחמת ההתשה (1969-70) קיבל זאביק את הפיקוד על זירת ים סוף הסוערת, ונטל חלק בכל הפשיטות שערך צה"ל למצרים. בסיום המלחמה הוא פנה ללימודים אקדמיים במסגרת בית הספר לפיקוד ומטה, וסיים תואר ראשון בהיסטוריה באוניברסיטת תל אביב. בהמשך מונה זאביק כמדריך זרוע ים בבית הספר לפיקוד ומטה, עד לשחרורו מצה"ל.
בסוף שנת 1973, מיד לאחר מלחמת יום הכיפורים, השתחרר זאביק מצה"ל ומונה לנהל את בית הספר לקציני ים בעכו. את התפקיד הזה מילא בהצלחה 24 שנים, עד יציאתו לגימלאות. על תקופתו כמנהל סופר בביטאון בית הספר: "... זאב, הידוע ביחסי האנוש המעולים שלו, מצליח להשרות אווירה חדשה בבית הספר, אווירת שיתוף בין ההנהלה לבין הסגל, ומוטיבציה של כל אחד מעובדי הסגל לתרום להצלחה וקידום של התלמידים ובית הספר... זהו מנהל המבקר במחלקות בית הספר השונות מדי יום ביומו ומשוחח עם מורים, מדריכים, אנשי סגל ותלמידים שיחות חולין, כשהוא שוזר בהן את פתגמיו המפורסמים ואת חוש ההומור שלו.
ה'אני מאמין' החינוכי של זאב אלמוג: 'הדואג לשנה – זורע חיטה. הדואג לשנים – נוטע עצים. הדואג לדורות – מחנך את הנוער'. זאב כמנהל אימץ פתגם סיני עתיק זה, בהכירו את עבודתו המתסכלת של המחנך, אשר את פירותיו יראה רק בעוד שנים רבות, וביודעו שזרע שאנו זורעים היום, גם אם לא מיד נגלה את פריו – הרי ברבות הימים הוא יכה שורש ויתן פרי".
בעת שירותו בחיפה, בשייטת הטורפדות, הכיר זאביק את רותי לבית לפל, וביום 09.06.1954 השניים נישאו, והקימו את ביתם בחיפה. כעבור ארבע שנים נולדה הבת גלית, מושיק נולד ביוני 1960 ובתחילת 1970 נולדה הבת איריס. בני משפחת אברוצקי-אלמוג הגדולה הירבו להיפגש בביתם של זאביק ורותי בחיפה. כמו ציפור גדולה רבת כנפיים כינס זאביק את בני משפחתו על כל אגפיה ודורותיה, ונחשב כאבן שואבת לאהבת משפחה ואדם.
זאביק היה מלא כרימון, ועסק בתחומי ידע והתעניינות רבים, כדוגמת אסטרונומיה, מטאורולוגיה, גיאוגרפיה, אך מעל לכול הייתה אהבתו להיסטוריה ולארכיאולוגיה. בשנת 1965, עת היה מפקד צוללת, הוא יצא עם צוותו ל'שירות לאומי' – השתתפות בחפירות באתר מצדה, מתוך אהבה בלתי רגילה לנושא המקורות הפיזיים של ההיסטוריה היהודית-ישראלית. אהבתו להיסטוריה של עם ישראל, בקיאותו בתקופות השונות, בעיקר תקופת החשמונאים ובית שני, ובקיאותו ברזי פרקי התנ"ך שיקפו נאמנה את היותו מלח הארץ. אהבתו לעם ולארץ הייתה אהבת אמת, מלאת תחושות שמחה על כל אירוע לאומי מחד, וכאב חד על כל איוולת לאומית וחברתית מאידך.
זאביק, כנער וכבוגר, היה איש ספורט וחובב מושבע של כדורגל, תחום בו עסק עד כניסתו לצה"ל. על אף השנים הארוכות מאז עזב את עיר הולדתו לטובת מגורים בחיפה, לא פסקה אהדתו ואהבתו למקורותיו בכפר סבא, שתמיד שימשה עבורו מולדת ראשונה. אהבה נוספת, שלה הקדיש שעות פנאי רבות, סבבה סביב הקלטת שירי עמים והאזנה להם שוב ושוב.
בשבת ח' בתשרי תשס"ד (04.10.2003) מיצו זאביק ורותי את אהבתם הבלתי רגילה לים, למשפחתם, לחיים. הם יצאו עם שניים מילדיהם ועם נכדיהם לבלות בחוף הים בחיפה, ובצהריים נכנסו לאכול במסעדת "מקסים" הסמוכה, בשדרות ההגנה. סמוך לשעה 14:00 פוצצה מחבלת-מתאבדת את חומר הנפץ שבתיקה במרכז המסעדה. עשרות אנשים נפגעו בפיצוץ, ו- 21 בני אדם נרצחו. בין החללים היו זאביק, רעייתו רותי, בנם מושיק ושני נכדים שלהם – תומר, בנו של מושיק, ואסף שטייר, בנה של הבת גלית. בני משפחה אחרים נפצעו בפיגוע.
זאביק היה בן 71 במותו. הותיר שתי בנות ונכדים. הוא הובא למנוחות בחלקת חללי הטרור בבית העלמין "שדה יהושע", שער "הדס", חיפה, לצד ארבעת בני משפחתו שנרצחו איתו.