אריאל נולד לאבי ושרה זאנה ב-ו' תשרי תשד"מ בגילה שבירושלים, שם גרה משפחתו עד היום. קשה לסכם חיים שלמים של אדם כמו אריאל על גבי נייר, אך חובתנו לספר אודותיו ולזכרו.
הוריו עלו לארץ בסוף שנות השבעים והכירו באוניברסיטה העברית בירושלים, שנה לאחר נישואיהם נולד בנם הבכור אריאל.
אריאל היה הבכור וגם הנכד הראשון, והיווה חוליה בשושלת משפחתו המיוחדת במינה. סבו היה סנדקו וממנו בא גם שמו, יוסף. אריאל התחנך כבן יחיד ארבע שנים, עד ללידתם של אחיו התאומים אפרים ורפאל.
מהר מאוד אפשר היה להבחין באופיו המיוחד של אריאל. מגיל צעיר היה, כאח בוגר, מנהיג, מלא אחריות, והבין כמה חשובה תשומת הלב הרבה שניתנה לאחיו מהוריו. אריאל היה תמיד נכון לעזור להוריו בגידול אחיו הקטנים.
בכיתה א' למד בביה"ס ממ"ד גילה בירושלים, עם חבריו הקרובים. בתחילת כיתה ב' עזבה המשפחה את הארץ לצרפת למלא שליחות ממלכתית בת שלוש וחצי שנים, העוסקת בעידוד עליית הנוער לארץ. אריאל למד בפריז בביה"ס היהודי ע"ש משה שרת, שם שימש דוגמא לילד צבר דתי-לאומי. שליטתו בשפה הצרפתית סייעה לו להגן על צדקת הציונות והמדינה בקרב בני הנוער בחו"ל. הוא היה גאה להיות יהודי וישראלי יותר מכל דבר אחר.
בחזרם מהשליחות, נקלט אריאל בחברה מהר וללא שום בעיות, בביה"ס וגם בבני עקיבא. למרות שהיה עליו להשלים חומר רב בלימודי הקודש שלא לימדו בביה"ס בפריז, לא מנע הדבר ממנו לזכות בחידוני תנ"ך אזוריים ובית-ספריים בשל זיכרונו המדהים ויכולת לימודו הגבוהה.
בכיתות ז'-ח' למד בבית ספר "דוגמא" בירושלים, וגם שם בא הכשרון החברתי המיוחד שלו לידי ביטוי.
בהגיעו לגיל מצוות, הניח תפילין לראשונה במערת המכפלה שבחברון עיר האבות, בשל הקשר המיוחד של משפחתו לעיר. החגיגה נערכה במוזיאון ארצות המקרא בירושלים.
הוריו מספרים כי אריאל המשיך לנהוג כאח בוגר, במיוחד עבור אחותו הקטנה מרים שנולדה ערב חזרתם לארץ.
לאחר תקופת ניסיון קצרה בישיבה במעלה אדומים, מצא אריאל את מקומו בישיבה התיכונית "נעם" בקרית משה, שם הצליח בלימודיו. הוא אהב את חיי החברה בישיבה ואת ההתנדבויות במסגרתה.
למרות שתעודת הבגרות כשלעצמה לא הוותה עבורו ציון דרך משמעותי, הוא ייעד עצמו ללימודים אקדמיים בתחום הפסיכולוגיה. אף בבחירת עתידו, בחר אריאל לעבוד עם אנשים ולהקשיב ולעזור להם.
אריאל נכנס להדרכה בבני-עקיבא לשבט מעפילים-הרא"ה בסניף גילה בירושלים. עם השנים הפכו חיי התנועה לחלק בלתי נפרד מחייו. חניכיו מספרים על האהבה והאכפתיות הענקית שהיתה לו כלפיהם. אושרית שהדריכה עמו מספרת: "הוא כל כך פרח בסניף, הוא השקיע המון בחניכים שלו ובסניף בכלל". אריאל רצה להוכיח שהוא מסוגל לתרום מהיכולות שלו לטובת הכלל והחברה. הוריו מעידים כי חשו במרץ ובהתלהבות שהיו לו לקראת כל פעולה, מסע ומחנה. תקופה זו הבליטה את מנהיגותו, הן כחניך ובוודאי כמדריך אהוב.
אריאל היה מוכר בהיכל הספורט במלחה, והיה ידוע כאוהד נלהב ונאמן של קבוצת הפועל י-ם בכדורסל. בקרב האוהדים ואפילו השחקנים, השתלב במהירות מפתיעה בעזרת הכשרון החברתי שניחן בו. כיום מורגש בקרב הקהל והשחקנים כי חסר שחקן נוסף ביציע.
לאחר סיום התיכון, המשיך אריאל את לימודיו התורניים במכינה בעצמונה. הוריו זוכרים את השמחה והגאווה הרבה שהיתה לו כשקיבל את המכתב שהודיע על קבלתו למכינה, "אני הולך לעצמונה, התקבלתי!", צעק בשמחה.
אריאל התאקלם במכינה מהר מאוד והיה דמות מרכזית ודומיננטית בחברה, זאת בשל תכונתו הבולטת לכל - אהבת הזולת. אריאל אהב להעניק גם כשהרגיש שהוא היחיד שמעניק, אף אם אינו זוכה ליחס דומה. תמיד העלה חיוך על פניו ועל פני הסובבים אותו ושאל לשלום כולם. הוא ניכר בביטחונו העצמי אך לא היה בו שמץ של גאווה. תמיד נהג להצניע את מעשיו ותרומותיו לכלל. אריאל ידע לשמח ולהצחיק כל אדם באשר הוא, ומעולם לא נטר טינה לאיש.
בבית נהג לדבר רבות על המכינה, חברי הצוות, האווירה החברתית והנוף הפסטורלי. אביו מספר: "לצערי ירדתי לסוף דעתו מאוחר מדי. כשהכרתי את המקום, החברים והצוות, היה ברור לי כי למרות שאריאל שהה במכינה רק כחצי שנה, הוא הספיק לעצב את אישיותו הבוגרת שאליה הדרכנוהו ושאותה בחר. הוא פשוט התאהב במקום וראה בו פרק זמן משמעותי ומהותי ביותר".
למרות שנתקל בקשיים מסוימים, לא ויתר אריאל וייעד עצמו לתפקיד קרבי בצבא. חלומו היה להתקבל לצנחנים, אך אמר כי אם לא יתקבל, יבקש לשרת באחת מיחידות החי"ר האחרות.
אריאל היה בעל נפש עדינה ומוסרית מאוד והוא התייסר מאוד לנוכח המלחמות והסבל הנגרם מהן. עובדה זו לא נתנה לו מנוח בחיפוש כל דרך בה ניתן להתקדם במציאת פתרונות אמיתיים לסיכסוכים אנושיים חברתיים ובינלאומיים.
אריאל רדף שלום בין האנשים ואהב את הבריות ללא תנאי. אהבתו הרבה לכל משפחתו ולחבריו הרבים, הדגימה במקצת כי אריאל לא שפט אנשים על-פי חיצוניותם ודאג תמיד "להסתכל במה שיש בתוך הקנקן", על מנת לגלות את הטוב האמיתי שבכל אדם ולא את הקליפות הנראות כלפי חוץ. בראש ובראשונה היה חשוב לו שהחברות תהיה אמיתית וכנה. אריאל הגיע לתכונה נעלה וייחודית - אהבת האמת. ואת האמת הזאת הוא חי עם משפחתו וחבריו.
בכ"ד באדר תשס"ב נרצח אריאל במכינה בעצמונה יחד עם ארבעה מחבריו, אריק, ערן, אשר וטל, ע"י בן עוולה. אריאל שהיה בעיצומו של תהליך עיצוב אישיותו ולא הספיק להשלים את תקופת לימודו במכינה עד תומה, הותיר לנו כצוואה - להמשיך בדרך בה הלך. היחס שבין אדם לחברו, אהבת הארץ, והעשייה למען הכלל היו חלק בלתי נפרד מאישיותו של אריאל והם הערכים הנשגבים שהותיר לנו כנר לדרכנו בחיים.
ת.נ.צ.ב.ה.