ערב יומו האחרון, יום ה 29 בדצמבר, סר אלי לראותני, כמנהגו מאז ומתמיד. וכמו היה בכך סמל נסתר לחייו הקצרים ולמותו הטרגי, ספר על תפקידו החדש בהתגוננות על הדר הכרמל, גלגל בשיחה על ספר חדש שרכש והקשיב למוסיקה מעל גבי תקליטים. לאחרונה בקש לשמוע את הקונצרט לכנור של מנדלסון, אולם בגלל השעה המאוחרת הפסקנו את הקונצרט באמצע... אמר לשוב למחרת, אולם למחרת בא יום הבלהות, ובשעה מאוחרת מצאתיו בין החללים, ששכבו זה בצד זה, על רצפת חדר המתים...
בעודנו יושבים ומקשיבים למוסיקה הייתי מהרהר בסכנה הצפויה לו במקום עבודתו, שנראה לי באותם הימים כמסוכן ביותר. בהיסוס,חושש שלא לעורר בו פחד יתר שאלתיו על אמצעי הבטחון במקום העבודה, להתבונן בתוי פניהם, שמא יגלה את סימני ההתפרצות טרם בואה, אולם החיה פרצה פתע, וכאשר יגורתי בא מהר הרבה מאשר חששתי...
יוסף היה בן 27 בהרצחו. ילייד חיפה, בה גדל וקבל חינוכו.
תחילה ב"נצח ישראל", אח"כ ב"כל ישראל חברים" ולבסוף בבית הספר המקצועי שעל יד הטכניון. אולם היה טפוס משתלם ולומד כל ימיו.
מיד לאחר החליפו את בגדי העבודה - היה אץ ללימודים, מוציא פרוטותיו האחרונות לרכישת ספרים (שכן על הספר גאוותו) ומשאת נפשו להשתלם בידיעות, להרבות דעת ותורה.
טהור נפש היה יוסף, תמים לב ונעים הליכות, ילד מחמדים להוריו, אח מסור ובן נאמן לעמו.
עץ פורח נגדע באבו על ידי בני עוולה.
תהא נשמתו צרורה בצרור החיים.
מדברי אחיו משה ב.