- נר
-
הודלק ע"י מיכל לנדאו
בתאריך 07/10/2026,
כ"ו בתשרי תשפ"ז
את נויה הכרתי לתקופה לא מאוד ארוכה.
היא הגיעה למשרד שבו עבדתי כממלאת מקום של אחת העובדות, והייתה אמורה, בסך הכול, להחליף אותה לזמן מה.
אבל יש אנשים שלא צריכים הרבה זמן.
נויה הייתה כזאת.
בתוך ימים ספורים היא נכנסה ללב של כולנו.
אי אפשר היה שלא להרגיש אותה.
היא הייתה מלאת שמחת חיים, מצחיקה, מוכשרת, שרה, משחקת, מדברת עם כולם.
כל הזמן שמענו את הקול שלה במשרד, ואחריו, כמעט תמיד, את הצחוק המתגלגל שלה.
אני זוכרת שפעם היא ביקשה מאיתנו שננסה לשדך לה את דור, השליח המקסים שעבד איתנו.
זה היה כל כך נויה.
בלי משחקים, בלי יותר מדי חשבונות.
היא רצתה אהבה.
אהבה גדולה.
והיא לא התביישה להגיד את זה.
אני זוכרת גם את ימי ראשון שלה.
נויה ממש לא אהבה ימי ראשון.
היה לה קשה להתניע מחדש ולהיכנס לעוד שבוע עבודה, ובכל פעם היא הייתה מצליחה להפתיע אותנו בתירוץ חדש למה היא מאחרת, למה היא עוד לא הגיעה, או למה הבוקר הזה פשוט בלתי אפשרי מבחינתה.
ואיכשהו, עם נויה, אפילו על זה היה קשה לכעוס.
היינו צוחקים.
גם היא הייתה צוחקת.
היה בה משהו מאוד ילדי.
לפעמים אפילו קצת מפוזר, קצת שובב.
אבל אז היית רואה אותה עם ילדים — ופתאום הייתה מתגלה נויה אחרת.
אחראית, רגישה, בטוחה בעצמה.
היא הייתה פשוט נהדרת עם ילדים.
ה"מבוגרת האחראית", דווקא היא.
והיא עבדה.
ועבדה קשה.
היא לא הייתה מפונקת.
היא עבדה למחייתה, התפרנסה בכוחות עצמה, ניסתה לבנות לעצמה חיים.
וכמה שהיא רצתה אהבה.
אחרי שבעה באוקטובר סיפרו לי שנויה הייתה במסיבה עם ארוסה, אהובה.
שאת גופתו כבר מצאו.
ושנויה נעדרת.
אני זוכרת את המילה הזאת — "נעדרת".
מילה שמשאירה איזשהו פתח קטן לתקווה.
אולי היא תימצא.
אולי היא הצליחה לברוח.
אולי עוד נשמע את הצחוק שלה.
וכעבור כמה ימים סיפרו לי שגם נויה נמצאה.
לא הצלחתי להאמין.
איך יכול להיות שנויה איננה?
איך אפשר לחבר את המילה "איננה" לבחורה שכל כך הייתה?
כל כך נוכחת.
כל כך חיה.
כל כך מלאה בקול, בצחוק, בתוכניות, בחלומות.
ובתוך כל הכאב הזה הייתה לי רק נחמה אחת קטנה.
נויה, שכל כך רצתה אהבה גדולה, מצאה אותה.
היא הספיקה לאהוב.
והיא הספיקה להיות נאהבת.
אהובה באמת.
ואולי משום כך, כשאני חושבת עליה היום, אני משתדלת שלא לחשוב על הרגעים האחרונים שלה.
אני חושבת על נויה שלנו במשרד.
על הקול שלה.
על הצחוק המתגלגל.
על ימי ראשון והתירוצים.
על דור השליח.
על הילדה שהייתה בה, ועל המבוגרת האחראית שהייתה כשצריך.
על הכישרון שלה.
על שמחת החיים שלה.
ועל הרצון הפשוט והכל כך אנושי שלה לאהוב ולהיות נאהבת.
ובכל תמונה שלה שאני רואה — אותו חיוך.
חיוך רחב, פתוח וטוב.
וככה אני רוצה לזכור אותה.
לא כנויה שנרצחה בשבעה באוקטובר.
אלא כנויה שחיה.
שצחקה.
ששרה.
שאהבה.
ושהייתה אהובה.
יהי זכרה ברוך.