- נר
-
הודלק ע"י שרי גולן
בתאריך 27/04/2020,
ג' באייר תש"פ
הייתי אצלה בחדר. תמיד היתה בי מין הרגשה של הפרת פרטיות בכניסתי לחדר של מישהו, יש הרגשה שנכנסים למקום הכי שמור ויקר לו, למקום בו הוא שומר את חפציו. המקום בו הוא חושב, מעכל את היום, חולם. הפינה הקטנה הזאת ששמורה לו.
אולי תחשבו שיש בי סנטימנטים גדולים מידי לחלל אבל אני מאמינה שחדר הוא חלק מהעולם האישי של האדם- ופתאום, להיות בחדר של מישהי שלא תשוב מרגיש קצת כמו הפרה של הסדר הטוב.
מרגיש כמו כאב חד בתוך הלב, כי היא ילדה, היא צריכה לחזור למיטתה חסרת המזרון המגואל בדם, היא עוד לא הספיקה לחלום, אולי אפשר שנתעורר כבר כולנו ונבין שזה רק היה סיוט?
הבטתי מהחלון שהיא הביטה, נגעתי במשחקים בהם היא אהבה לשחק. ניסתי להכנס לראש של ילדה בת שלוש עשרה, מה היא מרגישה ברגע בו היא מבינה שהיא נחנקת, מה עובר לה בראש, באותו רגע שהיא לא מצליחה לנשום. באיזה שלב היא מבינה שזה אבוד, מתי היא מתחילה לדאוג לשאר המשפחה, מתי היא כבר מבינה שלא תוכל להגשים עוד אף חלום.
לא חשבתי שאכתוב היום על היום הזה, אבל רגע לפני צאת יום הזיכרון לחללי צה"ל ולנפגעי פעולות האיבה, נזכרתי בהלל יפה אריאל, ילדה קטנה בת 13 שנרצחה בשנתה. נזכרתי בגדר ממנה נכנס המחבל בן ה 17, מהכפר השכן. ראיתי את השכנים, ראיתי את חברותיה לכיתה לא מעכלות, לא מוכנות להיפרד. הרמתי את אחותה הקטנה, ישבתי עם הוריה, שמעתי את האמא ממררת בבכי ואת האבא מתאר לי בדיוק איך הכל קרה.
ופתאום, עכשיו נזכרתי בה, נזכרתי ששכחתי שהיום הזה הוא גם לזכרם.
תנוחי הלל, תנוחי ילדה.
תנוחי, ותבכי לו, לאל שבשמיים, תגידי לו שכבר עייפנו מהמלחמות ומהמוות, תגידי לו שאין בנו עוד כוחות לברר כל פעם שכולם בסדר, תגידי שהכרית ספוגה דמעות של עם שלם שכבר נמאס לו לבכות.