עומר וינשטיין ז''ל

קורות חיים

עומר, בנם של עיניה ומשה, נולד בכ' באייר תשל"ז (08.05.1977) במטולה. ילד שני במשפחה, אח לענבר ולעמית.

עומר היה דור חמישי למשפחת חקלאים, ממקימי מטולה וענף המטעים במושבה. מאז שהיה ילד תחום החקלאות תפס חלק משמעותי בחייו. הוא אהב ללמוד מאביו ומסבו, וספג מהם את חשיבות גידול הפירות כביטחון תזונתי למדינת ישראל ושמירה על הגבולות.

התחנך במטולה, ולאחר שירותו הצבאי החל בלימודיו בפקולטה לחקלאות של האוניברסיטה העברית. שם פגש את הדס – שלימים תהיה אשתו, אם ילדיו ולצידו בכל שלב בחייו. השניים הקימו את ביתם בגליל – תחילה במטולה ובהמשך בקיבוץ דפנה.

יחד גידלו ארבעה ילדים – אילה, איתמר, ישי וניתאי – על יסודות של אהבת הארץ, חינוך, מסירות וערכים. עומר היה אבא עם לב גדול, קשור לילדים, אהוב ונערץ. הוא הקפיד לדבר איתם במהלך היום, כשעבד במטעים במשך שעות רבות, ושאל לשלומם. היה אבא נדיב במחמאות, מפרגן ואוהב והנחיל לילדיו את ערכי הציונות והכבוד לארץ ישראל, שספג בעצמו מהוריו.

עומר היה אגרונום, חקלאי בנשמתו. איש של אדמה, כתבה רעייתו, לוחם-חקלאי שדאג ליישב את מרחבי הארץ ולשמור על אדמתה. הוא הקדיש את חייו לעיבוד הקרקע, לגידול אחד-עשר מיני פירות שונים, ולשימור המורשת החקלאית של משפחתו. לצד אביו משה עיבד את המטעים יום-יום, בשקט, בצניעות, מתוך אמונה שחקלאות היא שליחות – לא פחות מעיסוק.

בשנת 2016 נבחר לחקלאי מצטיין בענף ההדרים והוגדר כמי שעומד בקדמת הידע בענף.

עומר האמין שהחקלאות בגבול הצפון היא לא רק פרנסה – אלא זהות, הגנה, אמירה. "המטעים הם הגבולות", נהג לומר. כמו טרומפלדור, האמין ש"היכן שתעבור המחרשה – שם ייקבע הגבול". גם כשהמתיחות הביטחונית בגבול החריפה, סירב לעזוב.

לבב, חברו, סיפר: "חוץ מזה שהיה בן אדם טוב ואהב מאוד לעזור לכולם, הוא היה פשוט מקצוען בתחומו. לא הרבה חקלאים הולכים ולוקחים את הנושא הזה ברצינות והולכים ללימודים. הוא היה עושה ניסיונות והיה מוביל כל מיני מיזמים. תמיד היה לוקח את מה שהוא עושה ומשתף את כולם, כי רצה שכולם יתקדמו ויהיו באותו קו".

לאחר שאביו, משה, פרש והוריש לו את המשק, המשיך עומר באופן טבעי את דרכו בטיפול מסור במטעים ובשדות.

בשבעה באוקטובר 2023 פתח ארגון הטרור חמאס במתקפת טרור על ישראל המלווה בירי טילים ורקטות מרצועת עזה לדרום ולמרכז ישראל. בעקבות כך החלה מלחמה.

המלחמה בדרום התפשטה עד מהרה גם לצפון, אל מול החיזבאללה בלבנון. רוב התושבים מיישובי הצפון התפנו מבתיהם בשל ירי אינטנסיבי של רקטות וטילים, שגרמו לנזק רב ברכוש ולאבדות בנפש.

גם עומר ומשפחתו התפנו מקיבוץ דפנה ועברו למגורים זמניים בקיבוץ ניר דוד, בעמק בית שאן, אך הוא לא היה מוכן לנטוש את היבולים החקלאיים ונסע מדי בוקר למטולה לעבוד במטעים, למרות האיום הבלתי פוסק.

במהלך המלחמה, בחודש מרץ 2024, התראיין לתוכנית רדיו וסיפר על החשש מירי הרקטות והסכנה היומיומית הממשית, "אנחנו מגדלים מטעים של תפוחים, אפרסקים, נקטרינות, אפרסמון, פקאנים, שזיפים, והתחלנו לגדל אבוקדו. עכשיו אין לנו מה לקטוף. אנחנו מחוץ לבתים, מחוץ למטעים, באים כמו גנבים. מתפללים שאולי יהיה לנו מזל".

ביום חמישי 31 באוקטובר 2024 יצא עומר בבוקר, כהרגלו, לקטיף התפוחים במטע המשפחתי הסמוך לבית הוריו. בצוהרי היום נשמעה אזעקה ולאחריה נורה מטח של רקטות וטילים. עומר וארבעת הפועלים התאילנדים שעבדו איתו נהרגו במקום מפגיעה ישירה של רקטה.

עומר וינשטיין נהרג מפגיעה של רקטה במטולה בכ"ט בתשרי תשפ"ה (31.10.2024), בן ארבעים ושבע היה במותו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין במטולה. הותיר אחריו אישה, שלושה בנים ובת, הורים, אח ואחות.

אשתו הדס ספדה:" עומר, הבעל והאבא האהוב, היקר והכי חזק שלנו, מי היה מאמין שתלך מאיתנו? היית בשבילנו ציר המחזיק אותנו בזכות העוצמה והגבורה שלך, שלא פחדת מכלום אף פעם. תמיד הרגשנו מוגנים בזכותך, ולא משנה מה היה, קל או קשה. אתה ראית תמיד את האופק ואת הטוב... איך ממשיכים את החיים בלעדיך? השארת לנו חור גדול בלב. עומר היקר והאהוב, מתגעגעים אליך ואוהבים אותך לנצח".

בטקס זיכרון אמרה הדס: "הפירות האמיתיים שלנו – הילדים שלנו – אני ממשיכה לגדל אותם לבד. עם כל כך הרבה קושי, כאב ומורכבות. כל יום בלעדיך מרגיש כמו אתגר חדש. איך ממשיכים לגדל חיים כשאתה אינך? איך מנווטים דרך שלמה לבד?

עומר בעלי, ואבינו היקר והאהוב, מתגעגעים אליך ואוהבים אותך לנצח. תהיה בליבנו ובנשמתנו לעד.

שבעזרת השם נשמתך תהיה צרורה בצרור החיים, מליצה עלינו ושומרת עלינו תמיד.

אנחנו חסרים אותך בכל נשימה."

בתו אילה ספדה: "אבא שלי, אבא עומר, איך אפשר להתחיל לספר עליך? בן אדם שלא משנה כמה מילים נגיד, אי אפשר להבין כמה טוב וערכי אתה. תמיד בודק מי צריך עזרה... סולד מרכילות ומלשון הרע. תמיד מסתכל על הטוב ואף פעם לא עצוב... כולם ידעו איזה קשר מיוחד יש לי ולך, אבא. כולם יודעים שאני ילדה של אבא, אז איך אני יכולה להיות כאן בלעדיך? כמה אמרתי לך, 'אל תלך לשם, זה מפחיד, תראה יש פצועים, יש הרוגים' ואמרת, 'אין מה לעשות, צריך לשמור על הגבולות, והמטעים הם הגבולות', אמרת שהעצים הם כמו הילדים שלך. תמיד הגאיתי בזה, להיות הילדה שאבא שלה חקלאי. היית גאווה עבורי".

ספד בנו איתמר: "אבא יקר, זכיתי להיות הבן שלך. אתה האבא הכי טוב שיכולתי לבקש. לימדת אותי להסתכל על הדברים מנקודת המבט שלך. לימדת אותי להתמודד עם הקשיים ולהמשיך הלאה גם כשקשה. אני מעריץ אותך, אני מודה על הכול. אנחנו נפרדים מהגוף, אבל לא מהנפש. אני אוהב אותך מאוד. אתה השראה".

בטקס ביום הזיכרון נישאו דברים לזכרו: "בערב הזה, ביום שבו מדינה שלמה מתכנסת לזכור את בניה ובנותיה שנפלו – אנחנו כאן, יחד, לזכור את עומר. אדם אחד – שהיה עולם ומלואו. בעל. אב. בן. חבר. שכן. חקלאי. אגרונום. אדם של אדמה ושל שמיים. ולמעלה מכול – אדם של לב.

הוא נרצח בדיוק במקום שבו הרגיש הכי שייך – במטע הוותיק שטיפח באהבה, מול הנוף שאהב, במקום שהיה לו בית. הוא היה דוגמה חיה לחיבור בין חקלאות לערכים, בין גבול לביטחון, בין עבר לעתיד. הוא הפך לסמל – לחקלאות עיקשת, למשפחה מלוכדת, לגבול שהוא גם בית.

עומר היה אדם של שורש, של עשייה, של ערכים. אדם שהזכיר לכולנו מהי אהבת הארץ כשפה חיה ונושמת. חברים, שותפים, אנשי מחקר וקהילה – כולם חולקים כבוד לאדם שהיווה גשר בין מסורת לחזון, בין אדמה לידע, בין דור עבר לדור עתיד".

בדצמבר 2024 קיים מו"פ צפון (המכון למחקר ופיתוח) בשיתוף עם משרד החקלאות, כנס חקלאות מקצועי לזכרו של עומר, ובו השתתפו משפחתו וחבריו לצד חוקרים בכירים וחקלאים.