קורות חיים
מרסל, בתם של ליבי ויעקב, נולדה ביום ו' באלול תשי"ח ( 22.08.1958) בדרום אפריקה.
מרסל גדלה במשפחה יהודית דתית ציונית בדרום אפריקה. מילדות נהגה לצעוד מוקדם בבוקר בשדות השיבולים בחווה של הוריה, היא אהבה ללטף אותן בכף ידה הפתוחה ולהרגיש את טיפות הטל שנקוו עליהן.
כנערה, חלמה לעלות לארץ ישראל וחששה שלא תסתדר בלי הוריה, אך בליבה ידעה שכמו שאלוהים דואג להשקות בטל כל אחת מהשיבולים בשדה, כך הוא ידאג גם לה. לאחר שבגרה, עלתה לארץ לבדה, והשתלבה היטב בחברה ובקהילה.
בהמשך הכירה את יעקב טליה, נוצרי שהתגייר ועלה גם הוא מדרום אפריקה. השניים נישאו והקימו את ביתם בבאר שבע.
בבאר שבע נולדו להם שלושת ילדיהם: בצלאל, ליאורה וידידיה.
בתחילת שנות התשעים של המאה העשרים אנשי התיישבות, באמצעות "ההסתדרות הציונית העולמית", ובגיבוי מלא של הממשלה בראשות יצחק רבין, חיפשו חוואי שיקים חווה דרומית ליישוב סוסיא, כדי ליישב את השטחים ולשמור עליהם מפני התיישבות בדואית בלתי חוקית. לאחר שסירב מספר פעמים, הסכים יעקב להצעה.
ב-1995 הקימו מרסל ויעקב עם ילדיהם את חוות טליה (חוות לוציפר) - חוות בודדים בדרום הר חברון, הצופה על רבת עמון, ים המלח, ערד, דימונה והר חברון. בחווה נולדה הילדה הרביעית, שירה.
תחילה היו על שטחי המרעה רק שני קרוואנים, מחסן וחדר שמירה. בהמשך ייבא יעקב כבשים מדרום אפריקה, ובני הזוג לימדו את ילדיהם לרעות צאן ולהכיר את השטח היטב.
במהלך השנים ידעה המשפחה גניבות ועימותים עם פלסטינים מהאזור ואף ניהלה איתם מאבק על שטחי המרעה. אך מרסל ויעקב היו נחושים וחינכו את ילדיהם לאהבת הארץ, להגנה עליה ולעשייה למען הגדלת ההתיישבות היהודית.
בתה של מרסל, ליאורה, סיפרה שהייתה אימא מסורה ואוהבת: "היא הייתה אישה מיוחדת, צנועה ורגישה, שתמיד אמרה לנו לדאוג לארץ ישראל. ב-2021 סיפרתי על אימא בנאום לתושבי הקיבוץ שלנו, איך כשהייתי נערה בת 14 זרקתי מסטיק על האדמה ואימא שלי חטפה עליי ג'ננה ואמרה: 'אנחנו לא זורקים מסטיקים על האדמה הקדושה הזאת'. אמרתי, 'אימא, זה רק מסטיק'. היא צעקה: 'זה לא משנה, אנחנו לא מלכלכים את הארץ, זו המדינה היחידה שיש לנו, תרימי את המסטיק ותזרקי לפח'. את המסר הזה אני משרישה גם לילדים שלי. אנחנו מרימים שקיות אשפה מכל מקום. אימא העבירה את האהבה שלה לארץ גם לילדים שלי."
לגאוותה הרבה, ילדיה שירתו שירות צבאי ולקחו חלק פעיל ומשמעותי בהגנת הארץ.
ב-2015 נהרג בעלה יעקב בתאונה בחווה החקלאית, כאשר כף הטרקטור קרסה עליו. לאחר מותו החליטו בצלאל, ידידיה ושירה להישאר ולנהל את החווה, ומרסל עברה להתגורר בקרית ארבע.
מרסל הייתה אישה מלאת נתינה וחסד, שנהגה להסתובב עם ארנק קטן ובו כסף שתוכל לחלק לכל נזקק שתפגוש בדרכה.
במרוצת השנים הפכה לסבתא לנכדים, שאהבו והעריצו אותה מאוד. היא הגיעה לבקרם לעיתים קרובות בפנים מאירות ומחייכות, והרעיפה עליהם הרבה פינוקים ומתנות. "גברת עם סלים", קראו לה ילדיה כשהייתה מגיעה לבקרם. היא הייתה יורדת מהאוטובוס עמוסה כל טוב, ועל פי רוב גם עם עוגה באמתחתה. סבתא בכל מובן המילה, שגם בגיל 65 לא ויתרה על קפיצות בטרמפולינה לצד נכדיה ותמיד הייתה שם בשבילם.
ביום שישי בבוקר, כ"א בתשרי, ערב שמחת תורה תשפ"ד, נסעה מרסל לבקר את בתה ליאורה בבית החולים, לאחר שזו ילדה את בתה השלישית. מרסל הצטלמה אוחזת בנכדתה החדשה ולאחר הביקור נסעה לקיבוץ עין השלושה שבנגב, סמוך לגבול מרכז רצועת עזה, כדי לסייע לחתנה, דור, עם הילדים. היא ישנה בדירת אירוח בקיבוץ, בזמן שליאורה עדיין שהתה בבית החולים.
למוחרת, בשבת, כ"ב בתשרי, חג שמחת תורה תשפ"ד (07.10.2023), בשעה שש וחצי בבוקר פתח ארגון הטרור חמאס בירי טילים ורקטות מרצועת עזה לדרום ולמרכז ישראל. בשעות הבאות חדרו אלפי מחבלים את גדר הגבול מרצועת עזה למדינת ישראל והחלה מתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה, בהם קיבוצים ומושבים, ועל הערים הסמוכות שדרות, אופקים ונתיבות. המחבלים תקפו בסיסי צה"ל, רצחו כ-800 אזרחים בבתיהם, ובעת שבילו במסיבות, אחרי שביצעו בהם פשעים כבדים. החריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש, חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים – חיילים ואזרחים וכן עובדים זרים מהקיבוצים. למעלה מ-350 חיילים ושוטרים נפלו בטרם הצליחו כיתות הכוננות המקומיות וכוחות צה"ל להשתלט על השטח.
בבוקר זה החלה מלחמה.
לקיבוץ עין השלושה חדרו עשרות מחבלים, שעברו מבית לבית, פגעו בתושבים והציתו בתים. בהתקפה נרצחו ארבעה אנשים בקיבוץ.
כשהחלו האזעקות וכולם רצו למקלט, מרסל יצאה לבית בתה ליאורה כדי להרגיע את נכדיה. מיד אחרי שיצאה מדירת האירוח עם ממתקים בידיה עבור הנכדים – מחבלים ראו אותה צועדת על השביל יחפה ובפיג'מה וירו בה למוות מטווח קצר, עשרות כדורים פגעו בה.
שני בניה של מרסל, בצלאל וידידיה, הגיעו לחלץ את בני המשפחה לאחר בקשתה של ליאורה שפתחה חמ"ל בבית החולים. הם הצליחו להגיע מהחווה, לחלץ את בעלה של ליאורה והילדים וכשהלכו לחפש את אימם, מצאו אותה מתבוססת בדמה. בניה עטפו אותה במחצלת שמצאו וחברו לכיתות הכוננות כדי לעזור לחלץ את יתר אנשי הקיבוץ.
מרסל טליה נרצחה בכ"ב בתשרי תשפ"ד (07.10.2023) במתקפת מחבלים על קיבוץ עין השלושה. בת שישים וחמש בהירצחה. היא הובאה למנוחות בבית העלמין בסוסיא. הותירה אחריה את ילדיה בצלאל, ליאורה ידידיה ושירה ונכדים שממשיכים להתווסף.
על מצבתה כתבו אוהביה: "אישה של שמחה, פשטות, אהבת ה', העם והארץ שנתינתה לא ידעה גבולות. מלמעלה שומרת על ילדיה, נכדיה ועם ישראל, כשתפילותיה מגיעות עד כיסא הכבוד."
בני המשפחה ספדו: "היא הייתה אישה מיוחדת במינה, אישה של ארץ ישראל בכל גופה ונפשה, כך גם איבדה את חייה, על קדושת ארץ ישראל."
המשפחה ביקשה: "עם ישראל זקוק לאחדות, לאהבה. בואו נרבה אהבת חינם כפי שאימא עשתה כל חייה."
בתה ליאורה ספדה: "האמנתי בכל ליבי שגם את בטוחה ומוגנת, אימא. עוד ביקשתי ממך להישאר בבוקר יום ראשון, מייד לאחר החג. רציתי להשתחרר מבית החולים ולשתות איתך קפה בקיבוץ. כבר אז מיהרת לעשות עוד מצווה, אמרת לי שהבטחת לשירה, אחותי, שתבואי לעזור לה עם כרמל, נכדתך... היית אדם של טוב לב, צניעות, אהבת אדם, אהבת הארץ. לימדת אותנו ערכים של אומץ, יושר, חמלה וצדקה.
"אימא, קראתי את תפילת שמע ישראל באותו היום. ביקשתי שהמלאך הגואל ישמור עלייך מכל רע. קראתי קריאת שמע על המיתה מבלי שידעתי. אני מתגעגעת אלייך בכל ליבי ונפשי. בתך, חברתך, ליאורה."
להנצחתה, בתה ליאורה השתתפה בפרויקט "מקום בשולחן" ושם הציגה את המתכון למנה האהובה שאימה מרסל נהגה להכין לה בילדותה - טארט חלב דרום אפריקאי. את טארט החלב, עוגה מתובלת בקינמון שנהגה לאכול בבית הוריה, הייתה מכינה לילדיה בכל פעם שביקשו. "אימא שלי הייתה אופה מדהימה, והכינה לנו הרבה מאכלים מסורתיים דרום אפריקאיים", אמרה ליאורה, והודתה שיותר משהיא רוצה להכין את העוגה הזו לזכר אימה, היא רוצה שוב לטעום אותה ולהרגיש, ולו רק לרגע, כמו הילדה הקטנה שאימא שלה הכינה עבורה את העוגה שהיא הכי אוהבת.