חויק (חוה) סגל ז''ל

קורות חיים

חויק גדלה בקיבוץ גניגר שבעמק יזרעאל, שם פגשה ביגאל - גם הוא בן קיבוץ, והם התחתנו.

יחד הם החליטו לעזוב את הקיבוץ ולרדת לסיני עם שני ילדיהם - עדי וצור, ובשנת 1972 הצטרפו לגרעין שהקים את מושב שדות בפתחת רפיח.

חויק אהבה את מושב שדות, היא אהבה את הנופים, את החולות, את הפשטות, את השקט. היא שרה, ציירה, פיסלה, רקדה, סרגה ותפרה, ותרמה רבות מכישרונותיה לקהילה המתהווה.

בשדות הצטרפו למשפחה נעה, הלה ורון, וחויק הקדישה את זמנה לגידול הילדים ולעזרה במשק.

הפינוי הכפוי מהבית בשדות ועזיבת סיני לתמיד שברו משהו בתוכה. משהו מהתמימות ומחדוות העשייה נותר מאחור, אי שם בדיונות של סיני.

חויק הייתה אדם של הדברים הקטנים. תשומת לב רבה היא הקדישה לשימור ואיסוף של חפצים שכבר סיימו את תפקידם המקורי. "אנחנו חייבים לדאוג לדורות הבאים" היא חזרה ואמרה, ובסגנונה המיוחד וחשיבתה היצירתית הייתה מפיחה רוח חדשה, מלאת חיים וצבעוניות, בחפצים ובדברים ישנים ונמנעת כמעט לחלוטין מהשלכתם לפח האשפה.

לצד כל קורותיה נשתמרה בחויק היכולת להתבונן בעולם בפליאה ולהתרגש מהסובב אותה. ברגישותה ובעדינותה יצרה לאורך השנים קשרים אישיים עם אנשים, אשר ברגע מסוים גורלם לא שפר עליהם והם היו רחוקים מאור הזרקורים. ברוך ובצניעות, לצד נחישות רבה, היא הייתה מושיטה יד - בבישול ואפיה, בתיקון בגדים, בהסעות, ובכל דבר שידיה המוכשרות ידעו לעשות.

חויק מצאה שקט בשחייה בבריכה והתמידה לשחות יום יום במשך שנים.

היא יצרה מנדלות יחד עם קבוצה מופלאה של נשים, בהדרכתה של בלהה ינון, והדבר מילא אותה שמחה ורוגע. בלהה הייתה עבור חויק מעיין שופע של השראה, יצירתיות וטוב, וחויק נקשרה אליה ואהבה אותה אהבה גדולה. שתיהן מצאו את מותן בבוקרו של אותו יום ארור.

עם פרוץ המתקפה מעזה ביום שבת 07.10.2023 בבוקר יצאה חויק מביתה הלא ממוגן אל המיגונית שממול לבית ומצאה את מותה.

"כל חייה הפיצה חויק טוב", כתבו בני המשפחה, "בפשטות, בצניעות ובעדינות המיוחדות רק לה. יהי זכרה ברוך".