רן ברון ז''ל

קורות חיים

רן, בן ענת וגבי, נולד בתל אביב ביום ז' בתמוז תש"ם (21.06.1980). בן בכור להוריו, אח לעידו. גדל בתל אביב, החל את לימודיו בבית הספר היסודי "ארן" ובכיתה ד' עבר לבית הספר לטבע עד סוף החטיבה. המשיך את לימודיו בתיכון חדש, אותו סיים בהצטיינות במגמת פיזיקה-מחשבים.

סיפר האב גבי: "רן היה 'ילד מתנה', כך כינינו אותו מאז נולד. הוא מעולם לא השליך עלינו אף צרה או בעיה. בתקופת הבגרויות שלו, לדוגמה, אי אפשר היה להרגיש בכלל שהוא עושה מבחנים, ובכולם הוא הוציא מאיות". "התחושה לגביו כילד תמיד הייתה שהוא מוכשר מדי", סיפר יקיר, חבר של רן, "ולכן הרבה אנשים לא הבינו אותו. הוא היה תמיד קצת גדול על שאר הילדים, הוא היה תופעה... בתיכון הוא ללא ספק היה יותר אינטליגנט מרוב האנשים בבית הספר, כולל המורים..."

בתום התיכון נרשם רן לעתודה האקדמית והחל ללמוד בחוג למדעי המחשב, אך לאחר שנה הגיע למסקנה שהתחום לא מעניין אותו, התגייס לצה"ל ושירת שירות מלא באגף כוח אדם. זמן קצר לאחר שחרורו החליט ללמוד באוניברסיטה בחוגים למינהל עסקים ולפסיכולוגיה, ולשם כך עבר מבחן פסיכומטרי. הציון שלו במבחן, שהגיע להוריו כחודש לאחר מותו, היה 732.

מגיל קטן למד רן לנגן בפסנתר, וניגן בעיקר מוזיקה קלאסית. בתיכון החל לגלות עניין בג'אז, ולימד את עצמו לנגן בגיטרה, תופים וסקסופון. רן היה הבוגר הראשון של מגמת הג'אז בקונסרבטוריון הישראלי למוזיקה בתל אביב. בהיותו בתיכון החל להשתתף בג'ם-סשנים (מפגשים מוזיקליים מאולתרים) בבתי קפה ובמועדונים ברחבי תל אביב. בד בבד החל ליצור חומר מקורי – הלחין שירים, הקליט סקיצות לשירים, פיתח רעיון לתסריט לטלוויזיה, ואף כתב סיפורים קצרים באנגלית. במשך תקופה התכתב רן בדואר אלקטרוני עם הסופר האהוב עליו, קלייב ברקר.

דליה, מוזיקאית שהייתה שותפתו של רן ליצירה, סיפרה: "הוא פשוט בא אלי עם רעיונות ל- 20 לחנים, ואני ממש אהבתי את כולם. כנגן, הוא שלט בקלידים בצורה מפחידה. הוא היה גאון... היינו הולכים הרבה לבתי קפה וג'מים, והוא תמיד היה עולה לבמה בלי בושה ומנגן בשיא הכיף שלו".

בשנת 1996 פגש רן את שמעון ראיצ'יק, והשניים החלו בהופעות מאולתרות שהיוו הקדמה לסרט הפולחן "מופע האימים של רוקי". הצמד קרא לעצמו "נזק", ועד מהרה הפעילות התרחבה להופעות במועדונים שונים. סביב הצוות והמופע, המבוסס על הומור פרטי ונונסנס, הצטבר קהל מעריצים שזכה לכינוי – "עדת המאמינים של רן". כחודש לפני מותו של רן התקיים מופע של צוות "נזק" בתל אביב, וזכה להצלחה גדולה.

בשנת 2001, באחת ההופעות, הכיר רן את יערית סופר, שהייתה מאז לחברתו. כמתנה ליום הולדתה הלחין רן שיר שיערית כתבה. "זאת הייתה אהבה חד פעמית", סיפרה יערית, "ואני לא יודעת אם אני עוד פעם אחווה כזאת אהבה... בלילה חלמתי עליו, ולמחרת בבוקר המפקד שלי קרא לי לשיחה ובישר לי את הבשורה".

בשיר "אהובי" כתבה יערית לרן: "אתה הופעת מתוך האופל והפתעת, וצחוקך ליטף לב נוגה. / עיניך הכחולות עצרו דמעות, שביקשו להידחף מתוך עיניים אדומות, מתוך גוף כואב. / ושפתיך כה חמות, אל מול שפתי הערומות, לחשו נישקו ולחשו. / והלילה קצר, והירח אכזר, הטיל אור בהיר כל כך על פנים לחות. / ואתה, במגע יד חם, אספת כל שברי, ספגת כאבי, אל תוך גופך הטהור".

בלילה שבין יום שלישי לרביעי כ"ח בניסן תשס"ג (30.04.2003) עלה רן להופיע, עם מוזיקאים נוספים, בג'ם-סשן שנערך במועדון "מייק'ס פלייס" בטיילת בחוף הים בתל אביב, סמוך לשגרירות ארצות הברית. מחבל-מתאבד נכנס למקום סמוך לשעה 01:00, ופוצץ את חומר הנפץ שנשא על גופו. רבים נפגעו, ושלושה אנשים נרצחו בפיגוע, בהם רן.

בן 22 ועשרה חודשים במותו. רן הותיר הורים ואח. הובא למנוחות בבית העלמין בקריית שאול, תל אביב.

באתר האינטרנט "במה חדשה" נפתחה פינת הנצחה לרן, ועשרות מעריצים וחברים כתבו הודעות אבל. בפארק הלאומי ברמת גן התקיים יומיים לאחר מותו ערב לזכרו. "רן תמיד היה מארגן בעצמו מסיבות בפארק בימי שישי בערב, וזה פשוט נראה טבעי", סיפר חבר, דיקי, "ישבנו שם במעגל גדול, בסביבות מאה אנשים, הדלקנו נרות, וכל אחד נעמד בתורו וסיפר זיכרון או קטע. היה מדהים לראות איך הוא מילא תפקיד עמוק בחיים של כל כך הרבה אנשים... חלק הכירו אותו בתור קומיקאי, חלק הכירו אותו כאחד שלא עושה חשבון ועושה מה שבראש שלו, אני לקחתי ממנו שעות של שיחות פילוסופיות עמוקות, והייתה מישהי שאמרה שהוא היה גבר מושך בטירוף..."

כשבוע וחצי לאחר מותו של רן נערך ערב לזכרו. האולם היה גדוש, כבעבר, באותו הומור שחור. "כל מי שמכיר את רן מסכים שהוא היה צוחק על זה", סיפרו חבריו, "כמו שהוא צחק על כל נושא שבעולם. הוא תמיד אמר שעניין שאי אפשר למצוא בו את הצחוק, גם לא שווה שיקחו אותו ברצינות".

התקופה האחרונה בחייו של רן, משחרורו מהצבא בדצמבר 2002 ועד לפיגוע, הייתה, לדעת הקרובים אליו, הפורה ביותר בחייו. המשפחה החלה לאסוף את יצירותיו, והופתעה מכמות החומר הרבה. "מעטות הפעמים שבהן משאיר מאחוריו אדם בן 23 מפעל חיים", הם אומרים, "רן צייר, ניגן, שר והלחין, חיבר פרוזה ותסריטים וגם תועד בלא מעט הופעות סטנד-אפ... הוא השתתף ויצר המון פרויקטים בו זמנית, בלי שהוא ידע שיש לו דד-ליין. מבחינתו היה לו כל הזמן שבעולם ליצור, וכל דבר שהוא התחיל הוא ידע שימשיך מתישהו".