אביוש יקירנו
שבנו זה עתה מקברך הרענן בבית העלמין
עיננו רטובות וזולגות דמעות, מסרבים להאמין,
היינו אצלך במעונך החדש, לבן ללא גוונים
בית קטנטן ללא חלון, דלת, רק מצבת אבנים.
חשבנו לרגע שהלוואי ואינך בבית
וקווינו שמיד נתאחד בחומו של קיץ,
וכמו תמיד לא יכולנו להאמין
אתה שם למטה לבד בשרב בקור ובחמסין.
לא מסוגלים להבין וזה גם לא דרוש
הסתגלות כה מאולצת לשינוי בפרוש,
איך הפכת מאדם עירני ושחקן מאופר
לחסר מעש אלי קבר שוכן עפר.
אנחנו רגילים לבן זקונים מתפנק
ואנו כה אהבנו אותך לפנק,
שתי ידיך השמאליות לעזרה משוועות
ואני שמחתי לסייע לך לבדך לעשות.
במקום לחבקך חיבקנו אבן קרה וליטפנו
אך חשנו בחומך הרגשנו והפנמנו,
את אותיות שמך שעל האבן מיששנו
זעקנו לצדק שיעשה בשקט ונדרכנו.
בכינו וצעקנו לבורא עולם
לנקום נקמת דמך לעיננו ונקמתנו כולם.
גם הכוכבים ממסילותם, והלבנה בנתיבה
וגם החמה וכל גרמי שמים אש להבה,
גם ענן על רקע תכלת רוגע
שט לו אי שם כשליח נוקם ופוגע.
היה שלום בננו היקר קדושנו החביב
השקט המצמרר בין לובן מצבות מסביב,
בקרוב אולי נשוב נתראה ונשתמע
ועוד שיחה איתך חד צדדית דומעת, אוי, אתה גם דומע.
מתגעגעים