תודה, שי.
הפעם הראשונה שבה ראיתי את שי הייתה ככל הנראה לאחר שסיים את קורס קצינים, במהלך המטווח הראשון שלי ביחידה. מאחורי משאית צבאית, במדי ב' ירוקים, הוא היה עסוק בלמידת צעד או שניים בריקוד. זיכרון נוסף מביא אותי למעבדה בגף. שי אמנם לא היה חלק מהגף שלי, אבל כמו כל גף מעבדות, נהג לבקר אותנו תכופות. הפעם הוא בא לקבל עצה מחבר, בנושא כיצד להפתיע מישהי. רק לאחר מכן, שבועות מאוחר יותר, הבנתי שהכל היה בעצם למען ליאת. וקו זה תמיד אפיין אותו, המחשבה על אחרים, הנתינה ללא תמורה, האהבה.
בכל הקשור לעבודה שי זכה תמיד להצלחה. מהיכרות אישית בצבא, ומסיפורים במשלחת ואח"כ בחברה, שי עשה מעל ומעבר לעבודה המוטלת עליו, והמציא דרכים לייעול ושיפור ניכר. הוא היה מסור לעבודתו, ולכל דבר שעשה, באופן בלתי רגיל. במקרה אחר, שמעתי את שי מדבר בטלפון עם חיילת בממר"ם. כמובן, נשמע שהם היו חברים טובים. נראה היה שהחיילת הסבירה לשי שהוא לא יכול להירשם ולהיכנס לקורס כלשהו. מאוחר מדי. בירוקרטיה. שי לא ויתר, ובאופן מנומס, בטוח בעצמו, נעים ויצירתי שכנע אותה שהכל עוד אפשרי. מבחינתו לא היה דבר בלתי אפשרי.
משום מה, נחקקה בעיני רוחי תמונה של שי וליאת באחת מהחופשות שלהם (אולי זה היה ירח דבש אחד ארוך?) - שניהם שוחים בין הדולפינים, מאושרים ללא קץ, זורחים בשמש.
הפעם האחרונה שבה ראיתי את שי הייתה בביקור של ליאת ושי בישראל. באחת הפעמים בהן נפגשנו, שי דיבר בהתלהבות על גלידת חלבה. חלבה??? כן, שי התעקש, זה טעם מצוין. נסענו כולנו לאבן גבירול. לא הופתעתי כאשר התברר שבין המוכר לשי כבר התפתחה חברות מהפעם הקודמת בה היו שם. הם דיברו כמו מכרים ותיקים. לא משנה באילו נסיבות, באילו מקומות, כל האנשים שפגשו את שי הפכו מיד לידידיו.
באותו בוקר יום שלישי הארור, 11 בספטמבר, אירע המקרה ושהיתי בניו יורק. הייתי עם ליאת, ואחר כך הגיעו אחות ואח של שי וחברים. ברגע מסוים, בשביל לעודד את ליאת, ציירנו בדמיוננו תמונה בה ראינו את שי, והרי ברור שהוא בסדר, בלב כל המהומה והעשן, מנסה לכבות את האש, מרגיע את כולם, מחלץ פצועים, חושב על אחרים לפני שהוא חושב על עצמו. ואין לי ספק שלא היינו רחוקים מהמציאות.
לא פעם אמר לי שי, שאנחנו יודעים כל כך מעט על עצמנו ועל היקום. אפילו המוח האנושי, הכלי המתוחכם והעדין ביותר הקיים, מנוצל רק בעשרה אחוזים. תדמיין, אמר, מה נהיה מסוגלים לעשות עם עשרים אחוזים, ויותר? שי נטע שתי רגלים חזקות ומושרשות בקרקע המציאות הארצית, אבל נדמה לי שראשו הביט גבוה, לא רק פיזית, וחזונו לגבי יכולת האדם הרקיע שחקים. הוא וליאת הציגו בפני את הספרים של ריצ'ארד באך, "השחף" ו"אחד". ספרים שמן הסתם השפיעו עליי רבות באותה תקופה, ועד לעצם היום הזה. ב"השחף" יוצא שחף אחד ממסגרת החיים הרגילה אל חוויות על-שחפיות לכאורה, שהן בעצם בפוטנציאל החבוי של כל שחף מצוי, וב"אחד" יוצא זוג אל מסע מופלא בעבר ובעתיד, לפגוש זוגות אחרים בהיסטוריה ולגלות שכולם בעצם מאוחדים בנשמתם. שי רמז לי פעם אחת שהוא כבר ביקר בעבר ובעתיד, שאינם בדיוק בקו ישר אחד. כאשר מישהו מספר לי דבר מה מופלא, אני תמיד מאמין, תמיד מקבל, והרי הייתי רוצה שיאמינו לי. יש לי הרגשה ששי ידע הרבה יותר מהנגלה לעין. ואולי גם בכך טמון כוח החיים שלו.
אך כל האמור לעיל, פיסות של זיכרונות ורשמים, לא יכול לתת תמונה שלמה של אדם. איך ניתן להעביר במילים את החיוך השובה של שי, את הכנות והביטחון שמשקיפים מעיניו, את שמחת החיים, את טוב הלב שלו שלא ידע גבולות. במשך השנים, וגם עכשיו במבט לאחור, שי הותיר בי רושם עצום, ונחשב בעיני כאחד האנשים המדהימים והטובים ביותר שפגשתי בימי חיי הקצרים. צר לי שלא זכיתי להכיר אותו יותר מקרוב, יותר זמן. יחד עם זאת, אני חש כבוד גדול שכן זכיתי להכיר אותו, ולו לפרק זמן קצר, שנים ספורות. תודה לך שי.
אנשים אומרים, אולי כדי למצוא משמעות, אולי כדי לנסות להבין, שאלוהים לוקח אליו את הטובים. דבר זה נשמע לי לא הגיוני, לא הוגן. הרי לטובים יש כל כך הרבה עבודה כאן להשלים. ושי היה אדם כזה, שעשה את העולם למקום טוב יותר. אני מעדיף לא להתייחס לתוכנית האלוהית, או למציאות ולממדים אחרים של חלומות, נשמות וישויות מכל מיני סוגים. אני מעדיף להתרכז בחיים כאן ועכשיו, ובבני אדם. ומבחינתי, בחיים האלה, בעולם הזה, שי היה והינו מלאך אנושי. האהבה שלו, הרעיונות שלו, הטוב שלו, ימשיכו להדהד בעולם ולחיות בליבנו. וכנאמר בספר אחר של באך: 'בין חברים - אין מקום שהוא רחוק מדי'".