מרדכי, נולד בשנת 1930. כבן שלוש בעלותו ארצה מפולין. חביב מאוד היה על בני משפחתו. אט אט גדל ושגשג. הכל אהבוהו וחמדוהו ואף הוא השיב אהבה לכולם. למד בבית ספר חכי"ח (אליאנס), ותמיד הביעו המורים את דעתם עליו בזו הלשון: אילו היה לנו עוד תלמידים כמו מרדכי היינו מאושרים! אהב ושקד על למודיו. בבוקר, לפני לכתו לבית הספר, היה חוזר על שעוריו, אף כי היו אלה משוננים יפה מבעוד יום. את בית הספר העממי גמר בהצטיינות, המשיך בבית הספר הריאלי, וגם שם היה בין המצטינים. חפצו היה לסיים במהרה את למודיו כדי להשלים את חפצו ולהיות מהנדס. לכן החליט לגמור שנה שלישית בשעורי ערב ולעבור את בחינת הבגרות. נכנס לבתי הזקוק לעבוד, כי שם מצא את חפצו: עבודה ולמוד. הזמנים לא היו טובים והמאורעות בערים גברו. הוריו ומכריו בקשוהו לעזוב את עבודתו, אך הוא ענה: "אם לא אנחנו נעשה - מי יעשה? הנה אנשים רבים נוסעים בדרכים, את אשר יקרה להם יקרה לי!" ושאיפתו לא נתגשמה, כי נפל חלל.
בתבונה רבה נהג תמיד בהוריו ומתוך כבוד לרגשותיהם, רגשות הורים אוהבים, המוכנים להקריב הכל, כדי להצעיד את בנם קדימה ולהביאו למעמד מבטחים.
עודו צעיר נכנס ל"גורדוניה", ומאז המיר את חולצות המשי ומכנסי-הקטיפה בחולצה כחולה ומכנסי חאקי. היה "מדריך" בתנועה והקדיש לה את כל ימיו, ומגמתו לצאת להכשרה.
עם קריאת "קול ישראל" לפרוץ את העוצר ולרדת לנמל לשחרר את המעפילים - היה הוא שצעד מול הטנקים והמשורינים מוכן בכל לב להקריב חייו.
תמיד היה עליז ושמח, אך בשעת הצורך ידע גם להיות רציני. אהוב על חבריו היה בכל מקום, בעבודה, בבית הספר ובתנועה.
אכן רבות הפתיענו מרדכי בחייו הקצרים, הפתיענו בילדותו, וביחוד הפתיענו בהתבגרו, ולפתע חמק מידינו והפעם לתמיד.
גדול הכאב, וכבד האבל!
תהי מנוחתו עדן ונשמתו צרורה בצרור החיים!