מה קשה להעלות בדעה צלולה זכרונות אדם שהלך ואיננו - בעוד כל ישותו לוהטת וחיה בקרבנו. רק ימים מעטים עברו מן היום המר והנמהר. עודנו המומים ממהלומת המכה הכבדה שנחתה על ראשינו, ואין המח מסוגל עדיין לקלוט ולהשלים עם העובדה הכאובה: מרדכי איננו - דובבות שפתים. איך קרה הדבר?!... כלום יתכן?!... והשאלה נשארת מרחפת בחלל יחד עם קולו החרישי, הנשא עדיין מכל פנה, וריחו החם, הנודף מבגדיו וכליו ובכל זוית בבית.
מרדכי היקר! מה יחם לבנו לשמע צליל קולך, וקולך זה נדם לעד! זוהר זיו פניך הקורנים משמחת-תמיד, דרוכים ללא לאות לפעילות מתמדת, כיצד נטמנו במשכנות עפר ולבנו לא יפרפר ולא יחוש?
הלא כמו בין לילה גדלת ובגרת וכבר זכרך הפך לנחלת העבר! והעולם משלו, כמנהגו נוהג? אל מי נשא את שבר זעקתנו והמית לבנו כי ישיבו לנו את הגזילה.
קצרים מאוד חיי האדם המבקש להשלים את מפעל חייו ומה יספיק בן ה-17? נפשו הוחילה למעשים, ידע את אשר רצה, והכרתו בשלה ונתגבשה בשאיפתו לחיי הגשמה.