- נר
-
הודלק ע"י מיכל מדר
בתאריך 12/05/2019,
ז' באייר תשע"ט
לזכרה של ענבל וייס ז"ל
לפני כמעט 26 שנים נפגשנו בתחנת ההסעות לבית הספר, למזלי נבחרתי לפגוש בך ואת בי . לא מייד קרה מהצד שלך ה״קליק" , גרמת לי לחזר אחרייך כמו שקראת לזה ..
ולמזלי זכיתי בחברה הכי משמעותית שהייתה לי בחיים הבוגרים. ומכאן והלאה זו כבר הייתה חברות אמיתית של שיחות נפש ותמיכה לגבי החלטות שנראו לנו אז מהותיות של איך ליהנות ולהפיק את המקסימום בחיים.
כמה דברים עוד יש לי להגיד לך , כל יום נוספים עוד ..
רק לכתוב את זה מעלה לי חיוך על השפתיים .
היית חברה יחידה במינה , הרגשתי במחיצתך חברות יוצאת דופן של אכפתיות , תמיכה , עצות ופרגון שלא חוויתי מעולם ..החיוך שלך לא יוצא לי מהראש .
איפה שאני לא נמצאת אני רואה אותך .
מופיעה מולי פתאום , מחייכת אליי מפינה מרוחקת .
רואה אותך מאחור , דקה וזקופה , עם השיער אסוף לקוקו , ואז את מסתובבת ואני כל כך מתאכזבת לראות שזו מישהי אחרת . לא משנה מי , ואז אני אומרת לעצמי , - ענבל לא פה -
אני מתגעגעת אליך , מתגעגעת לשיחות , מתגעגעת לאחה " צ שהיית באה, מתגעגעת לסופי השבוע , רואה אותך ביום שישי עולה במדרגות בדרך לחדר שלי עוצרת, מסתובבת, מחייכת אומרת שלום לאבא שלי שיושב בספה, אני שומעת את אמא שלי קוראת לך לאכול את הפיצה שכל כך אהבת, את רצה למטה למטבח ומתענגת על כל ביס. מתגעגעת לבילויים ביחד , לערבים שהיינו צופות בסרטים ואת היית מתגלגלת מצחוק ובקטעים מפחידים צועקת בבהלה , מתגעגעת לשיחות והעצות , לתובנות, מתגעגעת לכנות הזו שלך , לכך שיכלתי לספר לך הכל והאמת שבכלל לא הייתי צריכה לספר כי קראת אותי , הספיק לך מבט אחד שלי כדי לדעת מה אני מרגישה ומה עובר לי בראש , אני מתגעגעת לפגישות שלנו בבית הקפה הדובים את הזמנת תפוזים קבוע ואני הפוך,
אני מתגעגעת אליך וחושבת עליך כל הזמן.
תמיד אמרו לי שהזמן מרפא את הכאב. אני גיליתי שהזמן עובר, והכאב הגעגועים והזכרונות רק גדלים איתו.
רציתי לספר לך שבמרץ חגגתי ארבעים, לא יאומן, רציתי לספר לך שאתמול הייתה לך יום הולדת ארבעים. אני זוכרת איך בכל יום הולדת כתבנו ברכות מושקעות, בגיל 18 קנית לי אוטו קטן בצבע אדום ואמרת לי יום יבוא ונסע ביחד במכונית אדומה וגג נפתח.
עדין קשה לי להאמין שאלה הנסיבות בהן אני כותבת לך . אני כותבת את השורות האלה , ועדין מתקשה לעכל שלא את תהי זו שתקראי אותן .
הזכרון שלי ממך הוא חד וברור – מקסימה , עם עיניים בורקות , עם חיוך תמידי על הפנים , עם אנרגיות חיוביות , תמיד נראית לי כה שמחה ומאושרת .
את הרגע בו גיליתי שנרצחת, התפוצצת בפיגוע באוטובוס אני לא מצליחה לשכוח . אני שוכבת במיטה בגסטהאוס בניו זילנד, חבר שלמד איתנו בשכבה קרא בחדשות על המקרה נכנס וצעק " ענבל מהשכבה שלנו חברה שלך מתה בפיגוע" הוא אמר לי , " זו בטח לא ענבל שלמדה איתנו , נכון ."? " לא יכול להיות שזו היא ," אמרתי לו , " חכה , אני אבדוק אתקשר להורים שלי." אני זוכרת שהתיישבתי על המיטה, ולא הצלחתי לזוז . אח''כ הגיע הבכי, הצעקות ושוב שוק.
לא האמנתי שיום אחד פשוט לא תהיי .
לפני שטסתי באחת השיחות שלנו ביקשתי ממך לא להעלם לי .
הרי ידעת שאת החברה " הכי טובה ," וככזו - יש רק אחת כזו . זה דבר שזוכים לו פעם בחיים .
הבטחת לי שזה לא יקרה , לפחות לא בעשורים הקרובים, כי אני צריכה לחזור ולספר לך את כל החוויות מהטיול.
צחקת שיום יבוא והילדים שלי ידעו על מה אמא שלהן חשבה וחלמה בגיל 16.
זו ההבטחה היחידה שאי פעם הבטחת לי - ולא קיימת.
אני מוצאת את עצמי היום מספרת לילדי על החברה הטובה שלי ענבל שאיננה כאן איתנו, על הקשר המדהים שהיה לנו, על החוויות שלנו מהילדות. וליבי שלי מחזיקה ביד את מחזיק המפתחות בצורת מגדל אייפל ,שהבאת לי, מזכרת מהטיול שלך ושל אחותך בפריז ואני מוצאת את עצמי מספרת לה על ההחלטה שלנו לבקר במגדל אייפל ביחד, ואיך בסוף אני בעלי ואלמוג שלי נסענו ביחד במקום.
ועכשיו , אני מוצאת את עצמי יושבת וקוראת מכתבים שלך ,העברנו תקופות שלמות ביחד .
בחרתי להביא חלק מהם , ואני מתקשה להאמין שאלו הנסיבות.
תודה על מה שהענקת לי
זה המון
ובכל זאת - רציתי עוד
אני תמיד יזכור אותך ככה – מחייכת חיוך גדול וביישן ,עם עיניים שמחות .
יהי זכרך ברוך .