- נר
-
הודלק ע"י רמי שלום
בתאריך 19/05/2009,
כ"ה באייר תשס"ט
אחי יעקב
(מאי 2009)
נקרא באזכרתו בהר המנוחות בירושלים 18.5.09
19 שנים כבר חלפו. מי היה מאמין?
19 שנים בלעדיך.
יעקב, אחי הגדול, הגיבור, אתה שהיית בעיניי חזק כל כך, לא היה עולה בדעתו של איש ממכריך שדווקא אתה תירצח על ידי בני עוולה. לא היה עולה בדעתו של איש שאתה, שכל מי שהכיר אותך התאהב בך מייד, אתה, שהיית כל כך נחמד ומזמין ופתוח וליברלי ואוהב ומצחיק ושנון וחכם, דווקא אותך ירצו להוציא מעולמנו. בטח כבר היית ממציא בחוש ההומור הנדיר שלך איזו אמרת שפר על כך..
לא אחת אני תוהה מה היה קורה, אילו לא קרה מה שקרה. איפה היית? מה היית עושה? מה הייתי עושה? מה היינו עושים, יחד? ומה היה על התוכניות שרקמנו יחדיו בלונדון?
גם אחרי 19 שנים לא מש מזיכרוני חיוכך הכובש.
אומרים שהזמן מכהה את הכאב, מרפא ומחליש את הגעגועים. אז זהו, שלא.
אני זוכר היטב את התחושה של: "עצרו את העולם, יעקב מת!!" לא הבנתי איך העולם ממשיך בדרכו. "איך יתכן שהעולם נוהג כמנהגו, אנשים הולכים לעבודה, מכוניות נוסעות בכבישים והכל ממשיך בשלו – עצרו הכל! משוגעים, איך אתם ממשיכים, יעקב מת??"
ואולם לא פג הזכרון, לא התפוגגו הגעגועים ולא פג הכאב כל אימת שאני נזכר בשיחותינו, בתוכניות שרקמנו יחד, בחברות האמיצה שנרקמה בינינו (בשלהי תקופת החיים הקצרה שלך), כל אימת שאני נזקק לאוזן קשבת, לעזרה בכך ובכך ומי אם לא אתה היית שם עבורי תמיד? ואתה אינך שם. כבר 19 שנה אינך שם.
גם מחווה קטנה ויומיומית כמו " מה קורה אחי?" או: סתם "אחי" שלרוב בני האדם נראית טבעית ורגילה, לי מהווה דקירה במקום כואב. אני רוצה לומר: "היה לי אח וכבר אין לי, ואתה, בחור יקר, אינך אחי..." לפעמים אני מוצא את עצמי גם אומר את זה בקול...
אני יודע שאתה איתנו כל הזמן ושומר עלינו מלמעלה. והיה גם מי שאמר לי שאתה מלווה אותי על כל שעל ואף תיאר לי אותך במדוייק חרף שלא הכירך כלל.
יעקב, מה עוד נותר לי לומר?
כל עוד כוחי וכוחנו במותננו אני מתחייב להמשיך ולבוא, ולזכור אותך – הרי איך אפשר שלא?
אוהב תמיד,
אחיך הקטן, רמי