- נר
-
הודלק ע"י עטרת קיסטר
בתאריך 30/04/2025,
ב' באייר תשפ"ה
אהבתי את יוני מילדות - בלי שהכרתי אותו. אוהבת אותו עד היום.
אמנם לא פגשתי אותו, אמנם הסיפורים ששמעתי עליו היו גם הם מאנשים שלא פגשו אותו מעולם. אבל ידעתי שהוא היה ילד מיוחד, נעים, חכם, יפה. מילדות בכיתי עליו והוא היה חסר לי. מדהים שאפשר להתגעגע למישהו שלא פגשתי מעולם.
בילדותי המוקדמת הייתי מנסה לחלום עליו בלילות, כדי שאוכל לראות אותו. דמיינתי איך הוא חי בגן עדן עם סבא וסבתא שלי, ורציתי מאוד לחלום שאני פוגשת את כולם שם. כנערה ניסיתי לדמיין מה היה קורה אילו נשאר בחיים ואיך היה נראה הקשר שלנו כדוד ואחיינית. חשבתי גם על החוויה של אימא שלו, של סבתא שלי, שאיבדה אותו. כבוגרת - חשבתי על החוויה שלו, של יוני הילד - ניסיתי לדמיין איך נראו החיים שלו ואת התחושות שלו, וגם חשבתי על איך הרגיש ברגעיו האחרונים, כשצעק "אימא" וניסה לרוץ אליה, . ועל זה אני חושבת בכל יום זיכרון, ועל זה אני חושבת גם בימים אחרים.
משאלתי הגדולה ביותר היא לא יהיו שברוני לב כאלה, שלא יהיו עוד הורים שיתאבלו על מות ילדיהם, שלא יהיו עוד ילדים שחיים בצל מלחמה או בצל מצבים מסכני חיים, כך שהוריהם לא יכולים להגן עליהם מפני המוות.
וגם באופן קצת ילדותי - מקווה שיוני באמת נמצא בגן עדן, ושטוב לו שם.