דניאל בת-אל שפי ז''ל

קורות חיים

דניאל, בת שירי ויעקב, נולדה בירושלים בי"ח באדר א' תשנ"ז (25.02.1997). בת בכורה במשפחתה, אחות בכורה לאליעד ואוריאל. נכדה ליצחק, בן חברון וניצול מאורעות תרפ"ט.

דניאל גדלה ביישוב אדורה שבהר חברון, ילדה יפיפיה ונבונה, אחראית ובוגרת לגילה. ילדה סקרנית ופקחית, שהרבתה לשאול שאלות ותמיד זכרה את התשובות ששמעה.

בגן הילדים ביישוב הייתה דניאל המנהיגה. סיפרה גלית, הגננת שלה: "דניאל, דניאלי, דניאלוש, דנדונה וגם שפי, שפיפונת ועוד... כזאת היית, ילדה שמעוררת חיבה, שאי אפשר לא לקרוא לה בשם של חיבה. שאי אפשר לא לגשת, להכיר, לדבר – יפה, עדינה ועם זאת קצת פראית, חכמה, שנונה, מלאת חן ושמחה... ולהסתכל עלייך – חגיגה לעיניים. מטופחת, עם ריח נעים ובגד מתאים. אימא אמרה ש'דניאל אוהבת קבלות פנים חגיגיות', ואכן כך היה – בכל בוקר התקבלת בחיבוק, נשיקה וריצה של כל ילדי הגן אלייך".

לאחר שאביה, יעקב, חזר בתשובה, הראתה גם דניאל משיכה לדת. היא אהבה לשבת בבית הכנסת לצד אביה ולהתפלל, ובמהלך קידוש השבת אהבה לשיר שירי שבת ועונג. כשהגננת בגן הייתה אומרת לה: "כשתגדלי, תהיי חכמה", דניאל הייתה משיבה ללא היסוס: "אני רוצה להיות צדקת".

את אחיה הקטנים אהבה דניאל אהבת נפש. היא טיפלה בהם כמו אימא קטנה. היא הייתה אחראית ונחושה, אהבה לעזור להם ולדאוג לצרכיהם, לבדרם ולשמחם.

דניאל הייתה מלאת שמחת החיים, שמחה בה הדביקה את כל סובביה. את כולם הייתה מושכת אחריה בחיוכים כובשים ובשובבותה האופיינית. היא אהבה מאוד בעלי חיים, בעיקר סוסים, ולא פחדה לרכב על סוס ללא אוכף. גם אופנועים וקטנועים מאוד אהבה, וכשהייתה רואה אחד ברחוב הייתה ממהרת לשבת עליו.

בבוקר יום שבת, ט"ו באייר תשס"ב (27.04.2002), חדרה חוליית מחבלים פלסטינאית ליישוב אדורה בהר חברון. המחבלים היו מחופשים לחיילי צה"ל וחגורים בציוד קרבי. הם פרצו למספר בתי מגורים וירו בכל מי שנקרה בדרכם. שבעה בני אדם נפגעו מידם וארבעה נרצחו, בהם גם דניאל. היא שהתה בחדר הילדים עם אימה ושני אחיה וכולם התכוננו ללכת לבית הכנסת, כאשר אחד המחבלים פרץ לבית והחל לירות לכל עבר. דניאל נורתה בראשה מטווח קצר ומתה במקום. אימה ואחיה נפצעו.

אביה של דניאל היה באותה השעה בבית הכנסת. לשמע המהומות הוא חש לכיוון ביתו. בפתח הבית נתקל במחבלים וחשבם בטעות לחיילים. הוא שאלם לפשר קולות הירי והם מייד פתחו באש גם עליו. באורח נס האב הצליח להימלט לבית השכנים ולהזעיק עזרה.

דניאל הייתה בת חמש שנים בהירצחה. הותירה הורים ושני אחים. היא הובאה למנוחת עולמים בבית העלמין בקריית גת.

כתבו הוריה של דניאל: "דניאל הייתה בת, אחות, חברה, בת נהדרת להוריה. במותה ציוותה לכולנו את החיים. במותה היא הייתה בסך הכול בת חמש שנים, ועם זאת השאירה חלל שלם בעזבה את העולם".

רבים פרסמו דברים לזכר דניאל. כתבה משפחה שכלל לא הכירה אותה: "להורייך היית מתנת אל / ומה שנותר הוא חיוכך המתגלגל / פנייך היפות ניבטות מהתמונה / כה רכות ומלאות אמונה. / חונכת לאהבת הזולת / ואת הקטנה הישרת מבט / לעבר מי שהאמנת שהוא אדם / ורק בגללו ליבך נדם. / למרות שאותך איננו מכירים / כואבים אנו את כאב הורייך הדואבים / ומתפללים לאל שייתן להם את הכוח / להמשיך לחיות ולמענך לפרוח. / על אף שהינך רכה בשנים / במותך ציווית לכולנו את החיים / את החיים שכל כך אהבת / ואת הישרת מבט..."

כתבה בת הדודה אוראל: "אחרי שהלכת / עולות השאלות / איפה את?/ ורק התמונות / מעלות דמעה ומעידות / יפה כל כך / ואת מלאך.

את בשמש שמאירה את יומי / את בכוכבים שמאירים את לילי / את הרוח שנושבת נעימה / את האוויר הטהור בכל נשימה. / את לא פה ואת עדיין כאן / וזוג כנפיים מעטרות מלאך קטן / בחיוכך את נותנת כוח / להאמין חזק ולא לשכוח / בכל דבר הינך / מילאתי עצמי בכל חלק ממך / נהיה ביחד כל הזמן / תודה על היותך מלאך קטן".