צבי גריגורי גרישה שץ ז''ל

קורות חיים

בן אנה ולייב וולפוב. נולד ביום י"ג בטבת תרנ"א (13.12.1890) ברומני, רוסיה הצארית. סביבתו היתה מתבוללת, וכך גם משפחתו - אם כי אביו, שמת עליו כשהיה בן 13, דאג להקנות לו מושגים ביהדות. הוא למד בבית-הספר היסודי ובגימנסיה הריאלית הרוסית בעיר הולדתו, אך כבר בגיל צעיר הגיע מתוך מחשבה והתבוננות עצמית לרעיון הציוני, והגה תוכניות לייסוד מושבות שיתופיות, קומונות, בארץ-ישראל.

רעיון הקומונה היה כה זר ומוזר בסביבתו, שצבי חש נלעג ובודד. כשבגר, הגיע אליו שמו של טרומפלדור, וביניהם נקשר קשר מכתבים ממושך, שבו החליפו דעות על הרעיון הציוני והקומונלי. בשנת 1910 עלה צבי עם קבוצת חברים קטנה לארץ-ישראל. כאן עבד במושבות יהודה, ואחרי-כן עבר ליפו והתקבל כחבר בקבוצת הבנאים, שבנו את תל-אביב.

כעבור שנה חזר לרוסיה לשם הבאת חברים, שיגשימו את שאיפתו הגדולה - ייסוד מושבה שיתופית. יחד עם יוסף טרומפלדור קרא לוועידה של חסידי הרעיון בעיירה רומני. כאן נפגשו השניים פנים-אל-פנים, וידידותם התחזקה. צבי חזר ארצה עם קבוצת חלוצים, ויחד עמם ועם ידידו טרומפלדור ייסדו את הקומונה במגדל. צבי השתתף בוויכוחים סוערים מעל דפי העיתונות על אודות דרכה של ההתיישבות העובדת. הוא הגה את רעיון הקבוצה האינטימית, ואת המהפכה הציונית ראה כאמצעי לעילוי האדם באמצעות גילוי-לב מוחלט, פוצע ומטהר, האפשרי רק במסגרת של חיים בצוותא במסגרת קהילה שיתופית קטנה.

את תביעתו זו הגשים צבי בעצמו. מכתביו, שפורסמו בספרו של מוקי צור, "אביב מוקדם", פורשים בפני הקורא מסכת ייסורים דוסטויבסקית. רעיון זה של הקומונה האינטימית, שבמרכזה יחסים בין איש לרעהו, התנגש ברעיונו של טרומפלדור על הקומונה הגדולה, שבמרכזה המשק. על רקע חילוקי-דעות אלה התפרקה הקומונה במגדל. צבי עבר עם רעייתו, רבקה לבית יצקר, במקומות שונים בארץ. בתם רנה נולדה ליד הכנרת. לאחר לבטים וחיבוטי-נפש התנדב צבי לגדוד העברי הארצישראלי, שהוקם כשכבש צבא אלנבי את דרום ארץ-ישראל במלחמת העולם הראשונה. בגדוד נאבק על שמירת השפה העברית כשפת הפקודות ועל שמירת צלם האדם של החיילים.

כבר בגיל צעיר החל צבי בכתיבת שירים - ברוסית, כמובן. במשך שנים מאז עלייתו לארץ היה המעבר מכתיבה ברוסית לכתיבה בעברית קשה לו ביותר ורב-סבל מה גם שלא זכה ללמוד עברית בצורה מסודרת. את השיר הראשון שלו בעברית, "נא שכבי ונומי...", הקדיש לבתו. רק בהיותו חייל בגדוד העברי החלה הכתיבה בעברית לשפוע, והוא כתב את הנובלה כלא ניב ושירים מספר. כתביו התפרסמו בכתבי-העת קונטרס ואדמה.

בתום המלחמה, לאחר שחרורו מהגדוד, חי עם משפחתו בקבוצה שיתופית קטנה בפתח-תקווה. אז גם נקשר בקשרי ידידות עם הסופר י"ח ברנר, עורך אדמה, שאליו שלח את ביכורי כתיבתו. באותה עת עבר ברנר להתגורר בבית משפחת יצקר, בית בודד ליד יפו.

ביום הראשון של מאורעות תרפ"א, כ"ג בניסן תרפ"א (1.5.1921), נמצאו צבי ומשפחתו בביקור בבית המשפחה, אך יצאו לתל-אביב להשתתף בתהלוכת 1 במאי. כשנודע לצבי על סכנת התנפלות על הבית, מיהר אליו כדי להציל את קרוביו וידידיו, אך מצא את מותו מידי פורעים ערבים יחד עם בני יצקר ודייריהם, וי"ח ברנר עמם.

צבי הובא לקבורה בקבר-אחים בבית-העלמין הישן ברח' טרומפלדור בתל-אביב. הניח אישה ובת.

קובץ כתביו, על גבול הדממה, יצא אחרי מותו, בתרפ"ט (1929). בשנת 1967 יצא הספר במהדורה שנייה ביוזמתו של דוד צפריר. בספר אביב מוקדם של מוקי צור כונסו מכתביו, ובשנת 1990 יצאה מהדורה מורחבת של על גבול הדממה. זכרו ותולדותיו הועלו בספרים חולמים ולוחמים, החדר והגבעה ובלכסיקון האישים של ארץ-ישראל.