תפריט נגישות

סעדה שרה אהרון ז''ל

בת חממה ויחיא מנחם
נולדה בתרצ"א, 1931
התגוררה ברמת גן
נהרגה בפעולת איבה
בד' בחשוון תשס"ג, 10/10/2002
הובאה למנוחת עולמים בראש העין
גוש: 1, חלקה: ה, שורה: 5
הותירה: בעל, בת ושני בנים, 15 נכדים, ארבע אחיות
סעדה מונצחת באנדרטה בהר הרצל בלוח מס' 61

קורות חיים

סעדה, בת חממה ויחיא מנחם, נולדה בעיר ראדע שבתימן בשנת תרצ"א (1931), סמוך לחג הפסח. בת למשפחה מן העשירות והמכובדות בקרב יהודי עירה. אחות לצדוק, שלום, נעמי, מרים, מזל וזוהרה. אביה היה סוחר, והיא גדלה בשפע וברווחה.

כנהוג בקהילת ראדע של אותם ימים, הבנים הלכו ללמוד ב"חדר" אצל ה"מורי", והבנות היו חופשיות למשחקיהן. אולם סעדה לא התעניינה במשחקים, תמיד חיפשה לעצמה תעסוקות אחרות, משמעותיות יותר, כדברי המשפחה. אחיותיה וחברות ילדותה, שמאוחר יותר עלו עימה לישראל, מספרות שסעדה נהגה להצטרף לעניי הקהילה שהלכו לשאוב מים מהבארות ולקושש עצים, וזאת למרות שבמשפחתה לא היו זקוקים לכך כלל: להם היו אמצעים, ובביתם היו משרתים שעשו את העבודות "הבזויות" הללו.

הוריה של סעדה כעסו עליה בשל מעשיה וניסו לפקח על תנועותיה, אך היא נותרה בשלה, רצתה לעבוד, רצתה לעזור לחלשים ממנה ולא ראתה בזיון בשום עבודה. בני המשפחה מספרים: "נהוג היה לצאת לקושש עצים עוד לפני עלות השחר, והילדה סעדה עזבה לא פעם את מיטתה, הניחה במקום גופה הצנום כרית או שמיכה ויצאה בהיחבא מן הבית. בבוקר, כשאביה היה עובר בין מיטות ילדיו, לא העלה על דעתו שבתו כבר עמלה מחוץ לבית ומסייעת בידיהן של נשים אחרות. לפעמים הייתה גוררת אחריה אחת מאחיותיה, אך לרוב הן היו נשארות בבית לחפות על היעלמותה. בהזדמנויות אחרות הייתה לוקחת מצרכים שונים מהחנויות או מהמחסנים של אביה, ונותנת לנזקקים שהכירה."

בהיותה בת 16 נישאה סעדה ליחיא אהרון, מי שהיה לרע, לשותף ולמאהב הנאמן שלה במשך 55 השנים הבאות, עד מותה. ב– 1949, והיא בת 18, עלו השניים ארצה, ובמשך מספר שנים היו נודדים ברחבי הארץ: מהמעברה למושב בדרום הארץ, משם לראש העין, עד שקנו אדמה והקימו בית ברמת גן בשנת 1964.

בארץ נולדו שלושת ילדיהם של בני הזוג: הבכורה – יונה, ושני הבנים – אורי ואמנון. סעדה, שהייתה רגילה בחיי שפע בביתה שבתימן, לא נבהלה מן השינוי בתנאי החיים וממעמדה החדש בארץ. היא עבדה שכם לצד שכם עם בעלה בכל עבודה שנדרשה לה. בזיעתם המשותפת, שנמהלה לא אחת בדמעות – דמעות של כאב, אך מעולם לא של ייאוש – בנו השניים את ביתם, פרנסו את משפחתם ואף תמכו בסתר ברבים אחרים, שלא שפר עליהם מזלם.

סעדה (או כפי שקראו לה ילידי הארץ – שרה) מצאה במהרה עבודה במשק בית, והייתה מצחצחת וממרקת את בתיהם של אחרים במסירות ובאהבה, כאילו היה זה ביתה שלה. בכל בית בו עבדה, סעדה לא הייתה רק עובדת אלא הפכה לחלק מן המשפחה, והביאה עמה איכפתיות, נדיבות וחום לכל בני הבית. היא בישלה את המאכלים התימניים שהיו אהובים עליהם, חינכה את הילדים לסדר ולנקיון ולאהבת הזולת, דאגה להם כשהוריהם נסעו לחו"ל וטיפלה בעציצים כשכל בני הבית נסעו לחופשה. בדרך עדינה ולא מתערבת הייתה משפיעה על סביבתה ומקרינה חום, אהבה והבנה בהירה ופשוטה של החיים, על כל מורכבותם.

בחיוניותה ובחוכמתה הרבה השאירה סעדה רושם עז בלב כל מי שפגש בה, וכל מי שעבדה אצלו היה פותח בפניה את לבו. והיא הייתה מקשיבה, מקבלת, מבינה – לעולם לא שופטת ובפיה אך מילה חמה ועצה טובה. את כולם אימצה אל ליבה הרחב. אצל שתיים מן המשפחות עבדה כ- 50 שנה, עד יום מותה! היא ליוותה את ילדיהם ואת נכדיהם כשנולדו וכשבגרו, דאגה להם, אהבה אותם והייתה גאה בהם כאילו היו צאצאיה שלה.

הכסף שהרוויחה מעמלה הרב, לא שימש אף פעם להנאותיה שלה או להרחבת רכושה אלא תמיד הושקע בדבר האחד שהאמינה בו: עתיד ילדיה ונכדיה. שקל לשקל חסכה לשם הבטחת חינוך נכדיה, והייתה מעניקה ביד רחבה לחוגי העשרה, למורים פרטיים וללימודים אקדמיים באוניברסיטאות. היא נהנתה לראות את השקעתה נושאת פרי - כשנכדיה הצטיינו בלימודים, כשהתקבלו לבתי ספר טובים, או כשסיימו בהצלחה את לימודיהם התיכוניים והמשיכו לאוניברסיטה.

חייה של סעדה לא היו קלים ונוחים, אך מעולם לא היו לה תלונות. בידיים נפוחות מעבודה קשה עשתה והוסיפה לעשות, ונהנתה מכל עשייה שלה. היה בה האומץ להישיר מבט אל החיים, האמונה בכוחם והשאיפה העזה להשתתף בהם באופן מלא. ידיה תמיד היו עמוסות בסלים עמוסי כל טוב. עיניה היו תמיד פתוחות לראות בסבלם של אחרים, וליבה נכון היה תמיד לתת. בכיסיה או בסליה תמיד היה משהו לתת לזולת. בביתה נערמו בגדים שאנשים העבירו אליה והיא הייתה מכבסת, מתקנת ומעבירה למי שזקוק.

יום שישי היה עבורה "יום הפיתות": סעדה הייתה קמה לפנות בוקר, מכינה בצק ואופה פיתות תימניות מסורתיות, אותן חילקה לרבים רבים – כל אחד לפי צרכיו, לאחד מקמח מלא, לשני בלי סוכר, לזה קטנות ולזו גדולות... כשילדיה ונכדיה היו כועסים עליה ומבקשים ממנה להפסיק לעבוד כל כך קשה למען אחרים, היא הייתה פוטרת את כולם בטענה אחת: "אלוקים נותן לי כוח בזכות המעשה הקטן הזה".

בבוקר יום חמישי, ד' בחשוון תשס"ג (10.10.2002), ניסה מחבל פלסטינאי מתאבד לעלות על אוטובוס "אגד", קו מספר 87 לתל השומר, בתחנת האוטובוס בכביש גהה, מול אוניברסיטת בר-אילן. המחבל נלכד בדלת בעת עלייתו, נפל ונחבט בראשו. אזרחים שהבחינו בו ניגשו בתום לב לסייע לו, ורק אז ראו כי הוא חגור בחגורת נפץ. הם אחזו בו, תוך שזרזו את יתר הנוסעים והממתינים בתחנה לברוח.

כעבור מספר רגעים, כשהאנשים שהחזיקו במחבל שחררו את אחיזתם בו ונסו על נפשם, הוא הצליח להתרומם, רץ מספר מטרים והתפוצץ.

סעדה, שהתגוררה בסמוך, הייתה בין הממתינים באותה שעה בתחנה. היא החלה לברוח כיתר האזרחים במקום, אך לא הספיקה להתרחק ונפצעה אנושות מהפיצוץ. כעבור זמן קצר היא מתה מפצעיה בבית החולים "בילינסון".

סעדה הייתה החלל היחיד בפיגוע זה, שהדיו נשמעו היטב בביתה. 30 בני אדם נוספים נפצעו בדרגות שונות.

בת 71 בהירצחה. סעדה הותירה בעל, בת ושני בנים, 15 נכדים וארבע אחיות, ועוד רבים רבים המומים וכואבים. היא הובאה למנוחות בבית העלמין בראש העין.

בימות השבעה הגיעו מנחמים רבים מכל קצוות הארץ ומכל עדות ישראל, שידעו לספר על מעשיה הטובים של סעדה, על ה"מתן בסתר" שהקפידה בו, בארץ ובתימן. האלפים שהגיעו להלוויתה ולשבעה הם עדות חיה למעורבותה בחיים, ליחסיה עם הזולת ולכוח החיים השופע שהיה בה, כוח שניתן היה לסמוך עליו.

"אישה אחת קטנה ופשוטה נהרגה", כתבו בני המשפחה, "ומשפחה אחת גדולה נותרה יתומה". לכל מי שהכיר אותה השאירה סעדה את חייה כצוואה: לעשות ולהוסיף לעשות, לחיות ולעזור לחיות... סעדה הביאה אהבה וחמלה לעולם של ניכור, חסד ותמימות לעולם של אינטרסים, וקשב לעולם של בדידות. היא הייתה גיבורה של החיים, שריד של דור הולך ונעלם.

אנו עושים כל מאמץ לדייק במידע המופיע, ומתנצלים אם אירעה טעות.
אם ברצונכם להעיר או לתקן פרטים בדף זה, אנא
צרו קשר.
בניית אתרים: לוגו חברת תבונה
פיתוח מאגרי מידע לוגו חברת דידקטי