שמואל גנני גרטנר ז''ל

קורות חיים

בן רבקה ושמעון. נולד בשנת תרס"ב 1902. בעירה רדומישל וילקי. בגליציה המערבית. להורים אדוקים בדת. למד ב"חדרים" ובישיבות עד היותו בן שש עשרה. כדי לא לפגוע בלימודי הקדש לא נשלח לבית ספר חילוני , אלא למד לימודי חול בערבים אצל מורים פרטיים.

בגיל 16 חלה תמורה בנפשו. הוא רואה את חיי היהודים מסביבו. ואין את נפשו ללכת במסלולם הכבוש. הוא עורג לחיי עבודה ורוצה לשתף את עצמו בהגשמת מפעלי התחיה. בן שבע עשרה הוא עוזב את גליציה; הולך לגרמניה. בבואו לקלן על הרינוס הוא פונה מיד ליושב ראש של "קלוב הנוער הציוני": מבקש שישתפו בעבודה ציונית-צבורית, הוא מעמיד את עצמו לשירותה, לכל ערב וערב, שמואל מגלה מסירות וחריצות בפעולות הצבוריות, הנעשות על ידו. בהמשך הזמן הוא מיחד את עבודתו לאירגון החלוצים בגרמניה ; כחבר הועד המרכזי להסתדרות "החלוץ" הוא נוסע ומבקר בערים שונות לשם תעמולה, אירגון ויסוד סניפים להסתדרות. ומיום שבא לגרמניה הוא חי על עבודתו הגופנית: כפועל "שחור". אחרי כן כפועל במכרות-הפחם באכן. כעבור איזה זמן הוא מתכשר לקראת העבודה בארץ ישראל: נכנס לבית-ספר לעבודות בנין בליפציג.

בתחילת יולי 1925 עולה שמואל לארץ. רק דרכה רגלו על אדמת ארץ ישראל. חלה בדיזנטריה ובפופטצ'ה. זמן רב הוא שוכב בבית החולים בעין חרוד. בעזבו את בית החולים הוא עומד לעבודה בעפולה; מתמחה. הלכה למעשה. בעבודות בנין. הוא הולך לירושלים. לנהל עבודות בנין מטעם "סולל-בונה". עם זה הוא מקדיש את כל זמנו הפנוי לעבודה צבורית. חבר מסור "להפועל הצעיר". פעיל בועדות ובועדים השונים שעל יד מועצת פועלי ירושלים. ממלא במשך זמן ידוע את תפקיד, המזכירות באגודת פועלי הבנין. מארגן קבוצת פועלים לעבודה בעבר הירדן. וכל הפעולות הנעשות על ידו טבועות בחותם אפיו: רגש אחריות מפותח. כח התמדה למופת. התמכרות שלימה וטהורה לרעיון ולמפעל ; וכקוי-לוי: נימוסי תרבות והליכות אנוש יפות.

בשנת 1928 נושא שמואל לאישה את יהודית, תלמידת "בצלאל", גם היא עסוקה בעבודה. שמואל מקווה, כי בכחות משותפים יבואו לחיי-עבודה שקטים. אחרי הטילטולים והסבל, אשר שבע.

והנה בא יום הדמים-ביום הששי. י"ז באב. יצא שמואל לעבודה בבנין בית וינר. על יד דרך יריחו. שמואל שב בצהרים עם מנחם סבלוני. במכוניתו של וינר. אשר לוה אותם. על יד שער-שכם התנפל עליהם המון פרוע. שמואל נפצע קשה: גופו היה פלוח ומחוץ במקומות שונים וריאתו ספוגה כדורים. ששה ימים התבוסס שמואל במכאובים גדולים- ביום הרביעי, כ"ב באב, מת מפצעיו.

הניח אישה ושלוש אחיות.

זכרו הונצח בספרים "מלחמה ושלום בא"י" "יזכור לקדושי תרפ"ט ".