נולד בשנת תרמ"ד, בעיר צפת, לאביו ר' שלמה ממאן, משפחה המתיחסת על המימוני. ר' שלמה ובנו, אחיו הבכור של יצחק, נרצחו לפני ארבעים שנה בידי ערבים בעבר הירדן, יצחק נתחנך בבית אחותו. בהיותו בן שתים עשרה שנה נכנס לבית הספר למלאכה של כי"ח בירושלים. הוא מוכרח, מחמת מצבה הקשה של אחותו, לבקש טרף לנפשו: בזמן הפנוי מלימודים הוא סובב בשווקי ירושלים 'כרוכל-ברוח זעום' הוא מתפרנס ולומד. הוא גומר את בית הספר כאומן במקצוע הנפחות והמכונאות.
יצחק חוזר אז לעיר מולדתו, צפת. הוא נושא לאשה את בת ר' אברהם הכהן, קונסול פרס בצפת.
יצחק עובד בעיריה, במקצועו, ופועל הרבה לשיכלול העיר: לפי תכניתו ובהדרכתו נסדרת הספקת המים, והוא מפקח עליה אחרי כן, במשך כמה שנים. אך, יצחק אינו מצטמצם בארבע אמות של עבודתו המקצועית-הוא משתתף השתתפות פעילה בעבודה הצבורית בעיר: לוקח חלק רב בפעולית העדה הספרדית, פועל לטובת ישיבת מירון ומוסדות של תורה אחרים, רודף צדקה וחסד.
עם התחלת פעולתה של "הדסה" בצפת עובר יצחק לעבוד בבית החולים, כמכונאי: טוב הדבר בעיניו לתת את כח עבודתו וידיעותיו המקצועיות למוסד יהודי. הוא ממלא את תפקידו מתוך מסירות ושמחת עבודה, ומתחבב על חבריו, עובדי "הדסה" בטבעו הנוח והשקט. וכשפונה אליו אז עירית צפת עוד פעם בהצעת משרה קבועה: כמנהל הספקת המים, דוחה יצחק את ההצעה בנאמנותו ל"הדסה".
ביום החמישי, כ"ג באב, כשנודע ליצחק דבר ההתנפלות על שכונת הספרדים בצפת, מיהר לצאת מביתו, כדי לעזור לאחיו הנמצאים בסכנה. בדרך הקיפוהו הפורעים ופצעוהו קשה בסכינים. הוא הובא לבית החולים של "הדסה". עם הניתוח שנעשה לו נתברר, כי ריאתו הימנית קרועה וצלעו שבורה. הוא מת שעה קצרה לאחר הנתוח.