קורות חיים
מריו נולד בכ"א בסיוון תש"ח (28.06.1948) בעיר קורדובה, ארגנטינה. הוריו ברטה וראול גידלוהו באוירה מסורתית. בשנת 1954, אחרי שנולדה אחותו אדריאנה, עברה המשפחה לעיר הגדולה בואנוס איירס כדי לחפש עבודה. שם נולד בשנת 1958 אחיו הצעיר נסטור. מריו השלים את לימודיו בבית הספר היסודי בבואנוס איירס והחל שם את לימודי התיכון, אך בהיותו בן 14 חזרה המשפחה לקורדובה והוא המשיך את לימודיו בתיכון "דיאן-פונס".
בהיותו תלמיד תיכון היה מריו פעיל בתנועת הנוער הציונית בעיר, שם לקח חלק בפעילות לגיבוש הנוער. בשנת 1965 הוא אף הצטרף עם חברים לארגון ההגנה, שם התאמנו כדי להגן על הקהילה מפני פעולות אנטישמיות.
מתוך אהבתו למוזיקה ניגן מריו בהרכב קאמרי שהיה מופיע לקהילה היהודית בקורדובה ומחוצה לה. עם השנים הוא קיבץ סביבו חברים רבים היות וניחן באוזן קשבת, והיה ידיד נאמן לרבים.
בשנת 1967 החל מריו את לימודיו באוניברסיטה הלאומית של קורדובה, בפקולטה לרפואה. גיוסו לצבא ב- 1969 קטע את לימודיו, אך שירותו היה קצר והוא חזר לספסל הלימודים כשנה אחרי הגיוס.
בפברואר 1973 נשא מריו לאישה את ביאטריס פאולינה (בטי) לבית קויפמן, אותה הכיר כנער במסגרת הפעילות החברתית בתנועה הציונית. מספר חודשים אחרי החתונה סיים את לימודי הדוקטורט והחל לעבוד כרופא בעיריית קורדובה. בשנת 1974, עם הולדת הבן הבכור אריאל, עברו לקטמרקה, שם עבד מריו בבית החולים המחוזי. שנה לאחר מכן עברו לפרובינציה לה-פמפה.
באותה תקופה החל מריו להתעניין ברפואה אלטרנטיבית ולמד אקופונקטורה. הוא היה בין הרופאים הראשונים שעסקו בתחום זה, בארגנטינה ואחר כך בישראל.
מריו אהב תמיד את הקשר היהודי-ציוני, ואחת משאיפותיו הייתה להגיע לארץ ישראל ולחיות בה. בהיותו פעיל בקהילה היהודית ארגן קבוצה בת יותר ממאה איש שמטרתם המשותפת הייתה לעלות לארץ ישראל. בפברואר 1977 הגיעה המשפחה הצעירה לישראל והתגוררה זמנית במרכז הקליטה בקריית אליעזר שבחיפה. בספטמבר של אותה שנה הם עברו לכפר סבא, ושם נולדה אחרי שנה הבת תמרה.
למרות קשיי הקליטה הראשונים והפרידה ממולדתם, השתלבו בטי ומריו במהירות בסגל בית החולים "מאיר" ונקלטו בחברה הישראלית בהצלחה. בשנת 1980 נולד הבן הצעיר אילן, ובאותה שנה החל מריו לעבוד ולהתמחות בתחום השיקום בבית החולים "לוינשטיין" ברעננה. הוא התמחה בשיקום ובטיפול בכאב ושאף להקים מרפאה המטפלת ומתמחה בתחום זה.
בשנת 1983 שירת מריו כחייל סדיר בצה"ל, כרופא שיקום בבית הבראה 3 בחיפה. אחר-כך, במילואים, שירת כקצין רפואה והיה ממקימי מרפאת הכאב בצריפין, ר"מ 2 (מרפאת מומחים).
בשנת 1986 נפטר אביו של מריו, ראול. בצד הצער, הגשים מריו באותה שנה את שאיפתו ופתח את מרפאת הכאב ב"לוינשטיין", אותה פיתח וניהל מיום הקמתה. בשנת 1989 פתח את מרפאת הכאב ב"מרפאות החוץ זמנהוף" בתל אביב. בנוסף למרפאות אלו עבד מריו במרפאות פרטיות בירושלים, בחיפה, בהרצליה, ברמת גן ובכפר סבא.
מריו לא זנח את המוזיקה, והקים בארץ הרכב של מוזיקאים חובבים ששרו וניגנו מוזיקה דרום אמריקאית עממית. הם הופיעו לקהל יוצאי דרום אמריקה ברחבי הארץ.
מריו אהב את הארץ, ובמיוחד אהב טיולים ברחבי הארץ עם משפחתו. בשנת 1997 הצטרף ללשכת "הבונים החפשיים" והיה חבר פעיל בה. אוהב אדם היה, ריפא ועזר לאנשים רבים ותמיד דאג לשלומם. כמחוות ידידות, טיפל באנשים חסרי ביטוח רפואי מקהילת הכנסייה הקתולית ביפו ללא כל תמורה כספית.
בחודש דצמבר 2000 טס מריו לארגנטינה, כדי ללוות את אימו החולה בימיה האחרונים.
ביום ראשון כ"ט בניסן תשס"א (22.04.2001) תכנן מריו להשתתף בהשתלמות בבית החולים "מאיר" בתחום חדש שהתעניין בו. הוא יצא מביתו בכפר סבא בשמונה וחצי בבוקר לכיוון תחנת האוטובוס, אחרי שהשאיר את הרכב לאשתו, ונסע בקו מספר 29. בעת שירד מהאוטובוס, בשעה תשע ורבע, עלה מולו מחבל מתאבד ופוצץ את עצמו. מריו נרצח במקום.
מריו היה ההרוג היחיד בפיגוע, בגופו בלם את עוצמת הפיצוץ ובכך מנע את סבלם וכאבם של אנשים רבים. כך, גם במותו ציווה מריו את החיים לאחרים.
בן 52 היה במותו. הובא למנוחות בבית העלמין בכפר סבא. ד"ר מריו אדוארדו גולדין הניח אישה ושלושה ילדים, אח ואחות.