קורות חיים
שמחה, בת ג'יראן ויוסף, נולדה בפרס בתש"ב (1942). בשנת 1950 עלתה לארץ עם הוריה, ארבעת אחיה ושתי אחיותיה. המשפחה התישבה במושב פטיש בנגב.
אחרי שירות לאומי גרה שמחה באופקים, ומשנת 1968 עבדה עם מושבי גוש קטיף. מדי יום הביאה פועלים ערבים מרצועת עזה לעבודות חקלאיות במושבים. בשנת 1992 עברה לגור במדרשת הדרום שבגוש קטיף, והמשיכה לעסוק בהסעת פועלים מקומיים.
שמחה הייתה נשמה גדולה באישה קטנה, יהודייה גאה שחייתה בין הערבים לצורך פרנסה אך לא חשבה לרגע על התקרבות לאיסלאם. היא אהבה מאוד את אנשי מדרשת הדרום שביניהם חייתה, הייתה אשת חסד ומתן בסתר שתרמה ארגזי תוצרת חקלאית למשפחות יהודיות וערביות נזקקות.
בבוקר יום ששי י"ט באדר תשנ"ג (12.03.1993) אספה שמחה בחאן יונס פועלות לעבודות חקלאיות, וביניהן עלו לרכב שלושה מחבלים מחופשים לנשים. בתוך הרכב, לעיני הפועלות האחרות, השלושה רצחו את שמחה במכות ובדקירות סכין ונמלטו.
בחקירה התברר, כי פועלות רבות קיבלו הוראה לא להגיע לעבודה באותו יום, כדי להשאיר מקום למחבלים.
שמחה הייתה בת 51 במותה. הותירה אחים ואחיות. הובאה למנוחות בבית העלמין באופקים.
כשלושה חדשים אחרי הירצחה של שמחה הקדישה משפחתה ספר תורה לעילוי נשמתה, שהוכנס לבית מדרשת הדרום בגוש קטיף.
במלאת שנה לרצח שמחה הוציאו משפחתה וידידיה חוברת בשם "אורה ושמחה" ובה דברים לדמותה של שמחה ומאמרים תורניים בנושא 'השמחה'.
כתב מנהל מדרשת הדרום: "אני יושב כאן היום ומנסה להעלות קוים לדמותה של שמחה ואני רואה אישה אשר טוהר, יושר והשמחה שופעים מדמותה. שמחה השפיעה על כל הסובבים אותה והקרינה חיים, מוסר עבודה ואהבת הארץ. וכאותם מים חיים שמשפיעים על הטמא, כך שמחה השפיעה על כל הסובב אותה, והעלתה את הסובב אותה מעלה מעלה".