מיכה פיכמן ז''ל

קורות חיים

מיכה, בן יפה ואריה פיכמן, נולד בקיבוץ בית אורן בי"ד באלול תש"ה (23.08.1945). בגיל תשע התייתם מאביו אריה. האב היה מראשוני צנחני ההצלה שנשלחו לאירופה הכבושה. הוא נהרג בשנת 1954, בעת קיום עצרת בקיבוץ מעגן לזכרם של הצנחנים שלא שבו משליחותם, כאשר מטוס פייפר שאמור היה להצניח אגרת ברכה מהממשלה התרסק על המוזמנים, בהם גם הצנחנים שחזרו בשלום משליחותם ובני משפחותיהם.

מיכה, בן הדור השני במשק, סיים את בית הספר התיכון וגויס במסגרת שנה שלישית מוקדמת להדרכה בחטיבת בני הקיבוץ המאוחד. בשנה זו ריכז את אזור הנגב.

בשנת 1964 התגייס לצה"ל, התנדב לצנחנים ושירת בסיירת מטכ"ל. מיכה נלחם במלחמת ששת הימים, וזכה לציונים לשבח במהלך שירותו הצבאי.

לאחר מלחמת ששת הימים הצטרף לקבוצת בנים מיישובי הקיבוץ המאוחד שייסדו את מרום גולן, ראשון היישובים ברמת הגולן. במסגרת תפקידיו בקיבוץ ריכז את ענף גידולי השדה והיה מרכז משק. תוך כדי מילוי תפקידיו למד חקלאות וכלכלה במכללת תל חי כהכנה לפקולטה לחקלאות ברחובות, שם עתיד היה להמשיך את לימודיו.

ביוני 1971 נשא מיכה לאישה את מיכל אלברטון מקיבוץ עין חרוד מאוחד, ויחד יצאו לסיור לימודי באירופה להכרת שיטות עבודה בגידול זרעי ירקות ובצלי פרחים, מתוך מגמה ליישמן במשקם, מרום גולן. רבות היו התכניות אותן רקם למחקר ופיתוח בשטח זה, אולם כל זה נקטע באיבו עם נפילתו בהפגזה הסורית על מרום גולן.

ביום שלישי ט"ו בכסלו תשל"ג (21.11.1972) אירעו מספר תקריות אש בין ישראל לסוריה בדרום רמת הגולן, והתושבים נתבקשו לרדת למקלטים. מיכה, שהיה מרכז משק, יצא על אופניו לוודא שכל חברי הקיבוץ ירדו למקלטים. כעבור דקות ספורות החלה הפגזה סורית כבדה ומספר רב של פגזים נפלו בשטח הקיבוץ. מיכה, שעמד בפתח המקלט, נפגע קשה בחזהו ובראשו, ומת כעבור זמן קצר.

בן 27 במותו. הובא למנוחות בבית העלמין בקיבוץ בית אורן, בסמוך לקבר אביו. מיכה הותיר אישה בהריון, אם ואחות. שמונה חדשים אחרי מותו נולדה בתו, מילי.

באפריל 1973, חמישה חדשים אחרי מותו, העניק הרמטכ"ל דוד אלעזר למיכה את "עיטור המופת".

משפחתו וקיבוצו הוציאו חוברת זכרון, ובה דברים שכתב מיכה ודברים עליו. בין המכתבים הרבים שהותיר אחריו מיכה נמצא מכתב שכתב לאחותו חנה ב- 24.04.1968, ערב יום הזכרון לשואה ולגבורה:

"רק עבר פסח, חג שכולו אור ואביב, חג שכולו חירות ויציאה מעבדות, והיום יום זכרון לשואה ולמרד. וכאילו ידעו השמים ובחוץ הכולקודר, עננים שחורים וכבדים רובצים ממך לאופק, ופתאום מעין זעזוע והמחשבה שאנו חיים בדור של מלחמה בלתי פוסקת, של מלחמת השמד, לפני 29 שנים, עשרים, אחת עשרה, ועכשיו עוד הדי התותחים ובכי האלמנות, והאדם כה בודד, כה חלש, צועק נגד. נגד המלחמה הזאת, נגד יתומים, נגד פליטים, נגד בית קברות, והכול בלתי מובן... קראתי היום בלדה של ברכט 'מסע צלב של ילדים', חמישים וחמישה ילדים תועים בשלג, סובבים סחור סחור ומחפשים את השלום וסופם גוועים ללא דרך, ללא מפלט. ושוב חוסר הפתרון שאין עמו מוצא. לנו היום זכרון למיליוני אחינו הטבוחים, לשאר העמים זכרון לאחיהם. כיצד עוצרים את הגלגל הזה?".

ימים מספר לאחר מותו של מיכה כתב הסופר והמשורר חיים גורי בעתון 'דבר': " 'מי ייתן מותי תחתיך', אומרים האבות לבניהם. אך אין הם נופלים במקומם, כי נופלים יש לפניהם. השטורמנים, אסף שמחוני ובנו, הפיכמנים ועוד ועוד. האב צנחן ארצישראלי במלחמת העולם השנייה, ששב בנס משליחותו ונהרג באסון 'מעגן', הבן נופל בהפגזה הרסנית ברמת הגולן, צנחן, בן קיבוץ, חבר קיבוץ. ביוגרפיה משפחתית כזאת מאירה פתאום את דברי הימים, מעניקה להם משמעות אחרת החורגת מן הפרטים ועושה אותם להוויה עיקשת ונמשכת...".