בנימין מיוחס ז''ל

קורות חיים

בנימין, בן מזל והרב רחמים-נתן מיוחס, נולד בירושלים בשנת תרל"ג (1873). בן למשפחת מיוחס, אחת המשפחות הספרדיות הותיקות בירושלים אשר יושבת בעיר ברציפות מהמאה ה- 16 והמתייחסת לשבט יהודה. את לימודיו היסודיים עשה בנימין בתלמוד תורה הספרדי, לאחר מכן המשיך ללמוד בבית הספר של חברת "כל ישראל חברים" ("אליאנס").

לאחר שסיים לימודיו המשיך ללמד עברית בבית הספר, במשך 25 שנה. עם ראשית כינון השלטון הבריטי נכנס לעבוד כגובה בעיריית ירושלים.

בנימין נשא לאישה את אסטריה (כוכבה), לבית משפחת נבון הידועה. המשפחה התגוררה במרכז העיר, מעל המערכת והדפוס של העיתון "פלסטיין פוסט".

ביום 01.02.1948 גנבו שני עריקים מהצבא הבריטי, ששיתפו פעולה עם הערבים בירושלים, משאית צבאית. הם הטעינו על המשאית מאות קילוגרמים של חומרי נפץ והסיעו אותה עד לבית מגורים ומשרד בלב ירושלים היהודית. באותו בניין שכן, בין היתר, בית הדפוס של העיתון "פלסטיין פוסט" - עיתון בשפה האנגלית שהיתה לו השפעה רבה על הבריטים והאמריקאים ששהו בארץ-ישראל. הבניין היה היעד הראשון בהפעלת ארבע מכוניות תופת, בהן נעשה שימוש במהלך מלחמת העצמאות בירושלים. שני הבריטים הפעילו את מכונית התופת ב- 23:00 בלילה. בהתפוצצות האדירה נפגעו עשרות דירות בבניינים סמוכים. בית הדפוס נפגע קשה ביותר, עובד נהרג ואחרים נפצעו. כאשר התפשטה האש והגיעה לדירתו של בנימין, ששהה בה לבדו - אשתו נפטרה שנים רבות לפני כן - הוא ניסה להציל עצמו על ידי קפיצה מהקומה השנייה, אולם נפצע קשה.

בנימין נאבק על חייו כשבוע ימים, אך מת מפצעיו ביום כ"ז בשבט תש"ח (07.02.1948).

בן 75 במותו. בנימין הובא למנוחת עולמים בבית העלמין בהר הזיתים בירושלים. הוא הותיר אחריו בן - רחמים, בת - ויקטוריה, בן - יהודה וכלתו הדסה לבית הוייזדורף, ונכדה - נגה. לאחר מותו נולד נכדו שנקרא על שמו - בנימין.

הבן רחמים שלח לאחיו יהודה, אב לנכדתו היחידה של בנימין, שהתגורר באותם ימים בתל אביב, מכתב ובו תיאר את שאירע:

"... אשר יגורתי זה שבוע ימים, בא והגיע בצורה הטרגית ביותר - אבא היקר איננו עוד בחיים.

על סוף שכזה לא חלם גם ברגעיו הקשים ביותר, ורגעים לא מעטים כאלה היו בחייו עלי אדמות.

לו היה בא אדם ומסכם את כלל חייו של אבא, היה מגיע לכלל עגום ועצוב במאד מאוד - עבודה ודאגות פרנסה משנות חייו הצעירות ביותר ועד לרגעיו האחרונים... יקשה לתאר מה רבו געגועיו אליכם, ובעיקר רבו געגועיו אל נגה נכדתו. כל תינוק בחצר נתקשר אליו באהבה, כל תינוקת הזכירה לו את נכדתו היחידה שלא הספיק לראותה הרבה לפני מותו המכאיב, מכאיב לכשעצמו בתור אב, ואב מסור עד לנשימתו האחרונה, ומכאיב עוד יותר עם מותו הטרגי ומלא המכאובים...

יום לפני מותו שאלתיו אם רוצה הוא לקרוא לך לבית החולים לראותו, והוא ענני מתוך חצי-הכרתו, כי מוטב שלא תבוא הואיל והסכנה אורבת כיום בדרכים... הקרבה שכזו אליה היה מוכן אדם זה להקריב לבניו ולכל משפחתו נדירה היתה בימי דור האנוכיות. תמיד חשב על נתינה, וחלף כל זה כמעט שלא קיבל בחזרה אחוז אחד מן המאה..."