שמואל שמוליק בן-שמעון ז''ל

שמוליק אחי היקר,



חורף ראשון בלעדיך חלף,

הברקים הצליפו בנו בעוצמה.

היינו כמוכים בסנוורים,

בעלטה, בשמיים שחורים,

ללא רחמים, ללא נחמה.



האביב הגיע וכיסה בירוק את השדות.

השקדיות פרחו והלבינו בשדרות,

הן בוודאי אומרות בלחש אך בביטחון,

שאתה, החיוך והצחוק, חסרים מאוד.



שתיקתך הדוממת, רועמת במרחק,

נוגעת לא נוגעת בכול מה שהיה יקר לך.

במקום שבו הכול עבורך החל לפרוח ולגדול,

קצו כל החיוכים, התקוות והחלומות

...

ואתה חסר לנו מאז,

ואנו אוהבים אותך כל כך,

מוקירים יום יום

את הזכות הגדולה להיות ולגדול במחיצתך,

ילד של חום, רחמים וחמלה,

ילד של נדיבות, חסד ועזרה לזולת,

ילד של אהבה להורים ולמשפחה,

ילד של שמחת חיים, חכמה, רעות ואחווה.

ילד - נשמה טובה - מלאך.



ובמקום חזון וזינים

נשארה לנו צוואתך - צוואה לחיים,

בכול סגולותיך היפות, הטובות והרבות.

"ראה מעשיי, כמה נאים ומשובחין הן,

וכל מה שבראתי, בשבילך בראתי,

תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי,

שאם תקלקל - אין מי שיתקן אחריך" (קהלת רבה)

...

מחר, כשיעלה לו השחר,

אמצא לי קרן אחרת של שמש,

קרן אחרת של אור,

שתאיר מעלי, תחמם ותעטוף...



(מתוך דברים שכתבה אחותו אסנת לטקס יום הזיכרון ביקנעם, 22.4.2007)