רותי נולדה בשכונת קפלן בכפר-סבא, למשפחת חמרה. למדה בבית-ספר 'אורט' במגמת ספרות, ולאחר מכן עבדה במספרה בפתח-תקווה, שם הכירה את שלמה שועאי. בגיל 24 נישאו, גרו בכפר-סבא ואחר כך בתל-אביב. רותי עבדה כספרית ושלמה עבד במחלקת הרישוי בעיריית תל-אביב. נולדו להם שני ילדים - אלרן ואייל. "לאלפי מנשה הגענו משתי סיבות", אומר שלמה "האחת כלכלית. אפשרות לעבור לדירת ארבעה חדרים עם גינה קטנה, והשניה אידיאולוגית. רותי לא היתה ימנית קיצונית למרות האידיאולוגיה היתה מוכנה לוותר בעבור שלום אמת". נראה שזה המוטו שליווה את רותי בחייה. שלום.
שלום בית, שלום עם הסביבה, שלום פנימי. שלום. רותי שילמה בחייה את מחיר השנאה והמלחמה.
זמן מה לאחר שהגיעו לאלפי מנשה פתחה רותי מספרה קטנטונת בבית. זריזה להפליא, מיומנת במלאכתה, מקפידה על לוח זמנים, יצרה סביבה קבוצת קליינטיות נאמנות. כששואלים אותן, הן אומרות שתמיד קיבלה אותן בחיוך. חביבה, צנועה, אלופה ב"פנים" וצבע.
רותי אהבה מוסיקה ים תיכונית, אהבה לבלות, אהבה לנסוע לטיולים ויותר מכל אהבה את שלמה בעלה ואת ילדיה אלרן ואייל. בכל סופשבוע שאלרן, המשרת בחיל הים, נשאר בצבא, היא נסעה אליו עמוסת מטעמים. לא רק לו, אלא לכל צוות הספינה. כשאייל התלבט בקשר לבית ספר תיכון, רצה איתו, ביררה, נלחמה.
המלחמה האחרונה, בה אנו מצויים כבר שנה, גרמה לה לדאגה. דאגה לשלמה ואייל שנוסעים בדרכים ולאלרן הלוחם. דאגה לכולם, פחות לעצמה. "ביום רביעי חזרתי מהעבודה", אומר שלמה "שתינו קפה וראינו טלוויזיה. רותי נחרדה מכמות הנעדרים בפיגוע במגדל התאומים ואמרה שהיא מתפללת שימצאו את כולם בחיים. בשלב מסויים החלטנו לרדת לכפר-סבא לבקר את אחותה ולערוך קניות. נסענו וכמו תמיד התבדחנו. סיפרתי לה בדיחה ולפתע שמעתי יריות. רותי אמרה "נפגעתי" וראשה נפל לעברי. טסתי למחסום החיילים ושם הבנתי שרותי נפגעה קשה".
בדרך לבית החולים רותי נפטרה. שלמה והילדים לא ממש מבינים עדיין מה קרה ולמה זה קרה. "בלילות", אומר שלמה, "אני שואל את השאלות האלה ואין תשובות".