מיכה פיכמן ז''ל

19.3.67
יום א'

אשמורת לילה תיכונה
סוף סוף בחדרי, סוף סוף בשקט הרצוי לי עכשיו
יש לשקול כל גורם לגופו ולסכם ולגבש עמדה.
שוב מוטלים אל תוך הסערה,מיטלטלים בין רצונות
אישיים לצרכיה של חברה.

האם אפשר לפשר בין השניים?
האם להיות עקבי ועיקש
ברצוני? עד היכן מוטלת מרותה של חברה.
אני נזכר בהחלטה שכפו עליך. עד עכשיו לא הבנתי
משמעותו של דבר. עוד לא התנגשו אצלי הרצונות.
היתה תמיד חפיפה, או שהייתי מצליח לשכנע
בצדקתי.
ועכשיו נראה שאצטרך לפעול בניגוד לרצוני.
אני מייחס לעבודה חשיבות רבה. אני מרגיש
בכח שטמון בי לקדם ענף. להגיע להישגים,
ללמוד
ולהשכיל תוך שילוב מכלול הגורמים סביב.
אני יודע בהכרה וברגש, שבכל מקום בו אחיה,
ובכל מסגרת חיים שהיא, העבודה תהיה אצלי
בבחינת ערך מערכי, ולמעשה חלק בלתי נפרד
ממסכת החיים והבניין שלי.
אני רואה בעבודה לא רק צורך קיום,
אלא איבר בגוף האדם. אדם ללא עבודה, נחשב בעיני
בעל מום.
לכן כל-כך חשוב לי לעבוד במקום לפי בחירתי,
כי אחרת, העבודה היא לשם קיום בלבד, ולא
כך אני רואה אותה.


3.1.68

קול סירנה פילח את האוויר.
לפתע כאילו עמד העולם מנוע.
עמדו המכוניות, אנשים עצרו
שלחו מבטים מבוהלים כלשהו.
ובי, חדל לבי מדפוק.
אפשר לנצל רגע כזה לניתוח הגיוני,
לעריכת משפט,
עובדות, הוכחות, מסקנות
פסק דין, גזר דין,
חנינה? תלייה? זכאי?
קול סירנה נמוג מעבר לרחוב.
המכוניות נעות, אנשים מחליפים צעידה איטית לריצה.
לבי שוב מתחיל להלום.
מתחדשת ריצת הדם.
שוב נושמים, שוב חיים,
עד המעצור הבא.


23.4

… לילה, כולי בתוך קרן האור הבוקע מהמנורה. סביב החדר אפלה, ישנה הרגשה שכולך נעשה נקודה. לא מפני ההתאפסות.
זו נקודה של מרכז. של כובד. של עוצמה. של כח.
נדמה לי שאם אומר שכולי-קשב זה יהיה פחות מזה.
איני מכיר מילה שתבטא נכונה את ההרגשה, את המצב מיוחד הזה, אולי זהו שכרון, שכרון חושים, איני עוד פה.
ישנה הרגשה של ריחוף, של נתוק מהסובב. ישנה אצלי הרגשה כאילו אני היא המוסיקה.
הרצון להגיד את ההרגשה, הוא הדבר היחיד הקושר אותי כאילו
בחבל דק מאותם עולמות בהם אני נמצא.
עוד רגע יקרע החבל, ינתק גם הקשר הזה. אם לא אכתוב עכשיו
את הרגשתי לא אוכל לעולם לכתבה.
שאקרא בשנית זה יראה דל ועלוב. אין לי ספק, ילדותי, חלומי, בלתי
מציאותי. אין בי היכולת להעביר את ה"התפנמות" הזאת.


מיכי,
פברואר 1969
"היה היה" מנהיג ולוחם עברי גדול, ובערוב היום טרם הביס אויביו,
ביקש מהיושב במרומים "שמש דם" !
ויש בה באותה עצירה יותר מאשר קפיאה במקום.
בעוד היא עומדת, והוא לכלות עם תם "אויביו" יצא.
ולך, עוד שקיעה וזריחה, ומחר כבר שקיעה רחוקה,
"התידום"
(החשבת - מה חכם היה אותו מנהיג)

ואם לא מחר אז בפעם אחרת, צריך לעצור לתמיד.
שלך, מיכה.

(השורות הללו ניתנו למיכל טרם גיוסה לצבא בלווית זר כלניות צבעוניות)


……
פתחתי פה הערב, פסטיבל ל"זכרו" של ברהמס.
קהל השומעים מגוון למדי, תנור דולק, מעיל, ברט,
קצת פירות ועבדך הנאמן.
כולם מרוכזים עד להפליא, איש אינו פוצה את פיו.
לאחר שהאנציקלופדיה נשאה את דברה על תולדותיו של הנ"ל
בקיצור נמרץ ובתמציתיות, הוברר לקהל הנוכח שברהמס
הוזנח על ידם, משום מה וישנו קשר הדוק בהתפתחות
ובאופי המוסיקה בינו ובין ידידנו משכבר הימים
מחבר האופוס 61 זוכרת?
ובכן, ניתנה הרשות לקופסא המדוברת.
בתחילה קונצרט לכינור, ועכשיו קונצרט לפסנתר.
ההנאה מושלמת. בקונצרט לכינור יש הרבה עוצמה
וזה התאים בדיוק למזג האויר בחוץ.
עכשיו קצת יותר שקט. יותר מתנגן, גם כן מתאים
לגשם הזורם.


יום ראשון 23/3/69
למיכי שלומות!
דבר משונה, ללא כל התרעה מוקדמת, פתאום כך, מתנפלים עליך, (כנראה שיש סיבה)
גלים גלים של געגועים. כל גל חזק מקודמו. עצום, מקודמו, שוטפים אותך משל היו חושיבם להטביעך, ואתה נאחז מעליהם, מחזיק בחוטים ההולכים רחוק. כל כך רחוק, הייתי נותן עכשיו, הרבה, אילו הייתי מצמח כנפיים
לעוף את המרחק הזה.
מיכ, הרבה סיפורים יפים יש לי על המקום שאת בו עכשיו, הוא מקסיםבלילות ירח, מקסים בבדידותו, בהרים הסובבים אותו, לפעמים רחוקים,
לפעמים קרובים. טוב להיות בו עם עצמך. ועוד סיפורים על לילות ארוכים בסביבתו, כשהוא משמש קרן אור, למוצא אחרון מטעות שאין לה תקנה.
תארי לך, שאני קם מחר בבוקר, מוקדם, שאין עוד איש בחוץ, ובמקום לנסוע
לתל חי כמנהגי מפליג דרומה. יושב, נוסע ומגיע. יש לי רצון עז לעשות את זה.
לשם לארך הרחוקה, להיות אתך שם לבד. ושם אפשר להיות נורא לבד, ואני אוהב את זה, יודעת!

מיכ, כך פתאום, כתבתי, עכשיו מטמינים במעטפה, רושמים כתובת ממוספרת ומתויקת, והוא עושה שליחות (הדף הזה).
אז לילה טוב ילדה, והשבוע הזה מתחיל לחלוף.
[נ.ב., בינתיים מסתבר שמנצ'י נסע, אבל אני מקווה שיהיה מי שידאג לעניים התחבורה, זה יותר אלגנטי, שיגידו שנוסעים ל"גרעין בנים" (פיקציה מעין דוגמתא) מאשר יחשבו אחרת… וזה נכון?]
עוד נ.ב. אחד, לפני השינה, שתי נשיקות על העיניים החמות, ועוד אחת ארוכה על השפתיים, ועוד.

מיכ שלך


עולם הבעיות האישיות נעלם באפק ההיסטוריה,
נשחק בגלגלי הזמן וגודל העניין "מזדער" כלא היה
עובדה זאת מרשה לאדם התנהגות חופשית,
חופשית מהכרתו שצריך לנהוג אחרת.
לכך יש להוסיף את המלחמה במוסכמה,
מוסכמה שהיא תת הכרתית, אישית, כתוצאה מהסובב אותך.
מוסכמות החברה, הקשורות במוסכמות האישיות,
שני גורמים אלה - מנתבים את אופן התנהגותו של האדם.