כתבה אמו של בצלאל:
"...בילדותו היה צלי ילד ער ושובב, אוהב משחקים וחברת ילדים, אך לפעמים היה יושב שעות לבדו, רתוק לאיזה משחק או ענין, ופניו החמודים נראו אז רציניים ומרוכזים.
את חייו החל בתל-מונד, ישוב שרוני חבוי בירק פרדסים. לא הרחק ממנו - עמק חפר ומושב אביחיל הטובע בחולותיו האינסופיים, לשם עברה המשפחה ושם עברו עליו שנות ילדותו היפות ושם אף נולד אחיו הצעיר. בן שבע היה כשעברה המשפחה לרעננה. כבר באותה שנה שש ללכת בעקבות אחותו שהיתה חברת תנועת "המחנות העולים" ונעשה גם הוא מבקר קבוע ונלהב ב"צריף" ההוא המפורסם. כעבור זמן מה נתקבל כחבר בתנועה.
בעצם מלחמת השחרור חגגנו את הבר-מצווה שלו. בחולצתו הלבנה עמד לעיני הנער. קורן, מאושר בחגו הגדול, צוחק את צחוקו השקט, העצור, מחייך וזוהר ביופיו האצילי.
צלי גמר את בית הספר היסודי ונכנס לבית ספר תיכון. הוא תלמיד טוב הנוטה במיוחד למקצועות הריאליים. ידיעות רבות לו בכל התחומים, גם באלה החורגים ממסגרת הלימודים. צלי גלה ענין בפוליטיקה, היה קורא בעתונים ומטייל הרבה. הטיולים - אהבת נפשו, ולא ידע שבעה. הגליל העליון, עין גדי, מצדה - אלה המקומות האהובים עליו ביותר.
מסור ונאמן היה לאותה מסגרת פעלתנית. הרבה מזמנו הועיד לתנועה, ובד בבד התענין בכל הסובב אותו, והסובב היה אז סוער וגועש: ימי המאבק ב"ספר הלבן", חיפושים ומאסרים. האזעקות מרמת הכובש הסמוכה היו נשמעות למרחוק. המכוניות שאצו לעזרת רמת הכובש וגבעת חיים המותקפות היו עוברות ושועטות דרך המושבה והנערים נרגשים ונסערים למראה. בקושי היה אפשר לשכנעו לחזור הביתה בערבו של יום כזה. שש עשרה מלאו לנער כאשר עזבה המשפחה את רעננה ועקרה לרמת השרון. צלי המשיך את לימודיו התיכוניים בהרצליה.
בימי שרותו בצבא היה צלי בא הביתה בימי החופשה, מלא מרץ, שמחת החיים שבו שופעת וממלאת את הבית אור ותנועה. ובערב - שיחות וויכוחים, ויש להודות: להתווכח אתו לא היה קל. השקפותיו היו בהירות ומוצקות, דרך מחשבתו עצמאית ומקורית ושוללת מושגים שבשגרה".
צלי היה חבר גרעין נח"ל והלך עם הגרעין לגדות - משק ספר. רק כמה מאות מטרים הפרידו אז בין המשק לעמדות הסורים אשר השקיפו על הקבוץ מלמעלה.
בשנת 1955 נבחר לתפקיד גזבר הקיבוץ.
אמו: "מצב רוחו היה קשה עליו בתחילה, כנראה חשש מכובד התפקיד, פן לא ישתלט על הענינים. במרוצת הזמן למד את הבעיות והיה נוסע ועובד הרבה. ככל שהכיר את הענינים כן השתנה מצב רוחו - האופטימיות חזרה אליו ואיתה תחושת הבטחון. בטחון שנקנה במאבק לא קל. אני סבורה שצלי היה מן האנשים המאושרים בעולם, חפשי מיומרות אישיות ושאיפות אנוכיות, וחי את חייו במלואם.
בערב של ה-10 בדצמבר בא צלי במפתיע הביתה. בדרך לירושלים ירד אלינו ונשאר ללון. למחרת בבוקר, כשהתעורר בא אלי למטבח, הכינותי לו את ארוחת הבוקר. הוא היה במצב רוח מצוין. בלי חפזון אכל ושוחחנו קצת על ענינים שלו, שלנו. ליויתי אותו עד לשער, עמדתי והסתכלתי בדמותו התמירה של בני, בהילוכו המהיר כשהוא מתרחק ממני, וכמו תמיד הפנה מדי פעם את ראשו אחורה, אלי... מתרחק ממני יותר ויותר - ונעלם..., ולא ידעתי שלא אראנו עוד לעולמים...."
בשבת, כ"ח כסלו תשי"ח, 21 בדצמבר 1957 נפל על גדות הירדן. בן 22 היה במותו.
וכתבו חבריו:
נולד ב-5 ליולי 1935 להוריו בתל אביב. הוריו ואחותו גרו אז בתל מונד וב-1939 עברו לאביחיל, שם נולד אחיו הצעיר, וב-1942 עברו לרעננה. משנת 1951 גרה המשפחה ברמת השרון.
היה חבר "המחנות העולים". בסיימו את בית הספר התיכון יצא עם גרעין הנח"ל להכשרה בגבעת ברנר ומשם לצה"ל. בסוף הטירונית עבר הגרעין ל"הגוברים" כהכשרת נח"ל ושוב לצבא. היה חבר קיבוץ גדות. נרצח ב-21 בדצמבר 1957.
איש קיבוץ, ולא קיבוץ סתם, אלא קיבוץ ספר. מומחה לייעור - בשל אהבתו את הטבע ומסירותו לארץ. בן 19 בא למשק עם השלמת "המחנות העולים". משעמדו חבריו על אופיו המיוחד וסגולותיו התרומיות הטילו עליו את התפקיד האחראי והקשה ביותר בקיבוץ ספר ובכל קיבוץ: הגזבר, תפקיד הכרוך באחריות רבה ובקשיים אין קץ, ובהימצאות ממושכת בעיר שהיא קרבן לכל חבר קיבוץ.
על אף חוסר הנסיון שלו הפתיע כעבור זמן קצר, ידע לנתח את המצב, לנצל מבנים, להפיק תועלת מכסימלית מכל אפשרות ולהגיע ליעילות. בעל הגיון ברזל בבעיות משקיות וחברתיות כאחד. תוך כדי מגע עם השאלות הכלכליות של החקלאות בחן את תפקיד הקיבוץ במדינה.
בעית העדר המגע בין העליה החדשה לקיבוץ העסיקה אותו במיוחד וראה בזה את כשלון הקיבוץ בקליטת העליה. היה איש המעשה היוצר.
האחריות שהיתה טבועה עמוק באופיו אפיינה גם את שרותו בצבא. תחילה רצה להוכיח מהי ההכשרה של "המחנות העולים".
הצטיין במסעות המסורתיים של קילומטרים רבים עם ה"קיטבג" וכל הציוד שבתוכו אל הבסיס. עם עליית הכושר הגופני עלו גם הרגשת הכוח והסיפוק. היה אחראי לערבי גרעינים, לקשרים עם החברים בחוץ וידע להטיל מרות פנימית. במסעות היה הסמל האופייני שלו המקלע מ"ג. בבסיס הטירונים לא היה מקלען, אבל במסעות נשא תמיד את המקלע ולאחר מכן כשהיה למקלען מצטיין, על אחת כמה וכמה.
הכושר הגופני שלו ואהבתו להליכה גרמו לכך שהפך את המסעות הצבאיים לטיולים, אם כי ידוע כמה שונה הרגשת מסע צבאי מהרגשת טיול.
שירת גם בקווים, באזור קיבוץ זיקים. התאמן במארבים ובסיורים בגזרות קשות ומסוכנות. היה תמיד אחראי לחוליה שלו. הוא תכנן כיצד צריך לצאת למארב ואם יש סיכוי למארב להשיג את מטרותיו. כשרונו המיוחד לתכנון ולניתוח אופי שרויות צבאיות מצא אפיק רחב של עשייה. לא סבל את ההתפרקות הבלתי נמנעת כמעט בין צעירים. הוא יצא נגד הדבר ודרש לצאת למארבים ולחזור מהם בדיוק בזמן, לא להחסיר רגע. אחרת - אמר- אין כל ערך לעבודתנו. "אם עושים - אז עשייה שלמה".
תחילת האימון המתקדם עברה עליו בימי קרב עזה. זה היה מעבר חותך, פתאומי, מן המשק לצבא. בלילות הבהירים של הנגב נערכו תצפיות, סיורים, היתה ישיבה ממושכת בקווים. בצלאל היה עקשן ולא נכנע לשום מכשול. אמרתו החוזרת ונשנית היתה: "יש לנו כח לעשות זאת ולכן חייבים אנו לעשות".
אחרי כן חזר לאימונים רגילים והתנדב לצעדת ארבעת הימים, 160 ק"מ - תחרות הליכה במשך ארבעה ימים, 40 ק"מ בכל יום. זו היתה השנה הראשונה של הצעדה. תחילה נדרשו 6-7 שעות ל-40 הק"מ ואז עוד לא האמינו שאפשר לעשות זאת ב-5 שעות. נצחונו של הנח"ל היה מלא. גברו על הצנחנים שחרשו באף את העננים. המאמץ הגופני היה לבצלאל חוויה נעימה, אפשרות להוכיח שלא נבצר ממנו דבר. אך חזר מן האימונים לתחרות יצא הגדוד שלו למסע למצדה, וזאת בשלהי אוגוסט.
בימי מבצע סיני השתלטה עליו רוח תזזית. היתה לו הרגשה שהוא יושב מן הצד, אם כי נמצא ביישוב ספר, והדבר לא נתן לו מנוח. למרות זאת הבין את חשיבות קיבוצו, את ערכו מבחינה בטחונית, ישיבתו על הדרך הראשית לסוריה, ואת המתח הקבוע בחיי יישוב ספר.
מצד שני מצא סיפוק בזה שקיבוצו נמצא במרכז מפעלי פיתוח גדולים. צפונה לו - הביצה והחולה המיובשת, ולידה הסכר והירדן ההררי - תחילתה של עבודה גדולה שחובתה להמשך ובתווך - "גדות" - יישוב שקם על הריסות משמר הירדן.
הגזבר שזכה להערצת כל אלה שהכירוהו ובאו אתו במגע, הצטיין בבהירות המחשבה ובמסירות למדינה ולעם. חייו הקצרים היו רציפות של עשייה בלתי פוסקת, ובמלוא חדוות העשייה - פגע בו כדור של חייל סורי.
היה מן האנשים המאושרים בעולם, חפשי מאמביציות אישיות ומשאיפות אנוכיות. חי את חייו במלואם. דרך מחשבתו הביקורתית היתה מופנית גם כלפי עצמו וזה מה ששמר עליו מפני קנאות ודוגמתיות.
יהי זכרו ברוך.