- נר
-
הודלק ע"י לירון צדקה
בתאריך 25/04/2012,
ג' באייר תשע"ב
משה, חמי היקר,
אדם פשוט ונהדר.
תמיד שמח, תמיד מחייך ומעודד. תמיד מתעניין ועוזר.
כל כך אהבת את החיים. נהנית מכל רגע עם הילדים והנכדים.
אהבת לשיר והכרת על-פה את כל השירים. אהבת לרקוד ולנגן, לטייל, לדוג, לטוס.
אני זוכר איך היית מקפיד להגיע כמעט בכל שבת לקידוש עם הילדים כשבאנו לשבת באשקלון.
כל כך שמחת כשהבנות התחתנו. זרחת מאושר!
וכשנולדו להם הבנים- ראו את הנחת והגאוה שמילאו אותך בפנים.
כמה דאגת ליוסי, 'בן הזקונים'. לא החסרת ממנו דבר.
אני זוכר פעם אחת לפני שלוש שנים, כשהגענו לשבת באשקלון. אתה הקדמת ובאת עוד לפני כניסת שבת וראית אותי עם הנעליים של יום חול. עוד לא הספקתי להחליף בגדים ולהתלבש לשבת. ואתה ראית שהנעליים קצת קרועות. אמרת לי: לירון, מאמי, למה אתה הולך ככה עם נעליים כאלה. בא אני אקנה לך נעליים". ואמרתי לך שלא צריך ושגם ככה התכוונתי לקנות בעצמי בקרוב, אך אתה התעקשת. לא יכולת לראות שחסר. וכבר במוצאי שבת נסענו וקנית לי את הנעליים הטובות ביותר שמצאנו. ועוד הוספת טרנינג וחגורה וגרביים. קנינו את אותם גרביים. אני שתמיד קניתי את הגרביים הפשוטות ביותר נבהלתי קצת מהמחיר.אבל אתה, בלי להסס לקחת את הגרביים הטובות ביותר- גם לי וגם לך. והתעקשת לשלם. כמו אבא הדואג לבן.
אני, שגדלתי בלי אבא, שמחתי כל כך על כל מפגש איתך. הרבה פעמים הססתי להרים טלפון, התביישתי. כל כך רציתי שיהיו עוד מפגשים איתך. וכשסיפרת שאתה אוהב לצאת מידי פעם לדוג, רציתי גם אני להצטרף אליך, לשבת יחד על המרינה, להקשיב לשקט, להתבונן בסלעים המתנפצים אל החוף. לדבר איתך כמו שמדברים אבא ובן. שיחות שלא היו לי מעולם. וכבר לא יהיו. כששמעתי על רשיון הטייס שלך ואיך שפעם לקחת את רחלי איתך במטוס האולטרא-לייט, רציתי גם אני לטוס איתך. היום אני רואה את אורי הקטן, הנכד שלך. ב"ה, הוא מלא ביטחון עצמי ואינו יודע פחד. גם ביחס ליתר בני גילו. הוא אוהב לנסות הכל, הוא נהנה מכל פרח ואוהב לשיר ולרקוד. כמוך. וכשברחוב עובר טרקטור- מיד הוא צועק: 'הנה אוטו-סבא'. כן, סיפרנו לו על הטרקטור שכל כך אהבת לעבוד איתו מאז שיוסי נולד. אחרי השבעה, כשהביאו את הטרקטור לחצר של אליס, אורי ישב על הטרקטור יחד עם יואב, הבן של נירה, ושני הילדים קראו בשמחה: 'טקטור, טקטור, אוטו-סבא!'
צילמנו אותם על הטרקטור, למזכרת.
ורק אתה היית כל-כך חסר שם בתמונה.
כמה טוב לב היית, כמה פשטות ושמחה. תמיד ידעת לתת עצה טובה. היית מסביר ומלמד ומרחיב על כל נושא שרק עלה. על שירי שירי ארץ ישראל, ובניית מדפים בארון הבגדים, ועל ימי הקרבות בתעלה.
ספריית ארון הקודש שהזמנת לנו מ'מטבחי גפן', שם עבדת לפני שנים, ושאותה תכננו יחד ובנינו יחד, ניצבת לה בביתנו החדש שאותו לא הספקת לראות. כל יום היא מזכירה לנו אותך, והלימוד באותם ספרים קדושים העמוסים עליה הם לעילוי נשמתך.
בערב שבת האחרון, לילה לפני שפגע בך רסיסי אותו טיל-מרצחים נורא, ישבנו יחד בקידוש ובסעודת שבת, ואני סיפרתי לך על הבית החדש ואמרתי "משה, אתה חייב לבוא לראות". ויש גם מלא דברים שחשבתי לעשות בבית. וכל כך רציתי לשמוע את עצתך. הזמנו אותך לחנוכת הבית. התכוונו לערוך אותה באותו שבוע. אך בלילה שלמחרת, במוצאי שבת, כשחזרנו הביתה לשדרות וכבר השכבנו את אורי לישון- שמענו את האזעקה. ובחדשות הודיעו שיש פצועים. מהר מאד הגיעה הבשורה. אליס הודיעה שאחד הפצועים זה אתה. אני מיהרתי עם שלומי לבית החולים, חשבנו שזה פצע קטן. אולי ניתוח. לא דמיינו לרגע עד כמה הפציעה קשה. הגענו לבית החולים, כשאתה שם- בחדר הניתוח. התפללנו, קראנו פרקי תהילים. בכל מקום התפללו לרפואתך. אך כנראה שזה היה מאוחר מידי וכבר הגיעה שעתך. חלפה שעה מרגע שהגענו לחדר ההמתנה מחוץ לחדר הניתוחים ואז יצא הרופא והודיע. לא שמעתי את ההודעה, רק את הבכי של האחיות וזעקות האימה. והבנתי שהנורא ביותר קרה.
חששתי לאשתי שתשמע את הבשורה. רחלי היתה בתחילת ההריון. עוד לא הספקנו להודיע לך שעוד כמה חודשים תתרחב המשפחה ואתה תזכה להיות סבא מאושר לעוד נכד או נכדה.
את חנוכת הבית דחינו, אך אחרי חודשיים כשסוף-סוף הרגשנו שאפשר, ערכנו מסיבה צנועה עם כמה חברים ושכנים. בלי כל המשפחה, בלי מוזיקה ושירים. בכל זאת- אבלים.
ואז כשאמרתי דבר תורה- הרגשתי אותך שם, איתנו. עומד איתי בקביעת המזוזה. ידעתי שאתה שם.
ואתה שם איתנו, כל הזמן. בצער ובשמחה.
ובלוויה של גידעון אחיך, שהסרטן אכל אותו, והידיעה על מותך, אחיו האהוב, אכלה אותו יותר, עמדתי שם קרוב לקברך. רק חמישה חודשים עברו, וכבר אחיך מצטרף אליך, בדיוק ב-ט' בניסן, יום הולדתך.
אחרי הלוויה שלו ניגשתי ועמדתי שם מול קברך. דיברתי איתך וסיפרתי על רחלי וההריון שמתקדם יפה, ב"ה, ואורי שגדל ומתפתח ומדי פעם מציץ באלבומי התמונות וקורא: 'הנה סבא! הנה סבא!'.
עמדתי שם וספרתי לך שאורי כבר גדול והעברנו אותו מהלול למיטה. ואמרתי לך תודה על המתנה האחרונה שקנינו לו בשמך. את המיטה היפה והטובה ביותר- מיטת עץ נהדרת. מעץ מלא שכל כך אהבת. והמתנה היא ממש ממך. מאותו כסף שקיבלנו עבור מה שנשאר מהרכב שלך, שאהבת, וששבק חיים יחד איתך. כי מי עוד מסוגל לשבת בתוכו כשבפנים המזגן על קור כל כך חזק, חוץ ממך.
ואני מתגעגע אליך. וכל כך מצטער על כל הפעמים שיכולנו להיפגש ולבלות יחד ולא היו. ולא יהיו. ואני מרגיש תחושה גדולה של פספוס והחמצה. הכל נגמר ברגע אחד. אין יותר אבא. אין יותר חם. אין יותר סבא.
בקושי הספקנו להכיר. רק ארבע שנים. רציתי שנהיה משפחה לנצח- עד מאה ועשרים שנה. אבל אלוקים כנראה רצה אחרת, ולקח אותך אליו. זכית ומתת על קידוש השם. ועכשיו אתה קרוב קרוב לבורא העולם, לאבא שבשמים. יחד עם כל הצדיקים הגדולים, שאפילו הם אינם יכולים לעמוד במחיצתך.
מסרת נפשך על חייך כיהודי בארץ היהודים, ארץ הקודש. ארץ ישראל. כבן יקר לעם ישראל. ה' יקום דמך.
ואנו זוכרים אותך ומתגעגעים אליך. ומרגישים אותך בליבנו ובכל רגע בחיינו.
אהוב שלנו,
תהא נפשך צרורה בצרור החיים ותנוח בשלום על משכבך בגן עדן.
ויהי רצון מלפני אב הרחמים, אב הרחמן הנוטל חיים והנותן חיים, שנשוב לראותך מהרה בתחיית המתים, יחד עם כל הצדיקים. ויאמר ה' די לצרותינו וישלח לנו מהרה משיח צדקנו.
נזכור אותך לעד, אבא וסבא יקר.